לא רק לשמנות קשה!

[טירן666]

לא רק לשמנות קשה!

טיפול מס' 2 נשמעת דפיקה בדלת, אורנה, הפסיכולוגית, קמה ופותחת את הדלת. עפר נכנס "היי, מה שלומך?" אורנה: אני בסדר ואתה? עפר לא עונה ומתיישב על השפה. אורנה: רוצה לשתות משהו עפר? "לא תודה, אני לא צמא" עפר מתנשף, טיפה של זעה נוזלת לו על המצח "למה אתה מתנשף ככה?" "אה.. זה בגלל שעליתי במדרגות, מישהו תפס את המעלית" "ואתה גם מזיע" "כן זה בגלל שבאתי ברגל, אין לי מכונית ולא היתה לי סבלנות לחכות למונית, אז החלטתי ללכת ברגל, במילא אני גר קרוב לכאן וזה גם טובב למשקל" "אתה דואג למשקל שלך?" שאלה בפליאה "לא.... את יודעת... ככה זה בשואו ביזנס... צריך להראות טוב... אחרת.." "אחרת מה?" "אממ.. לא משנה...." מסתכלת עליו במבט בוחן, ויש שתיקה של דקה אורנה: "זה חשוב לך המראה החיצוני?" עפר משחק עם אצבעותיו ובוחן את החדר מוריד את גבותיו "אפשר מים? נהייתי צמא..." "בטח... אל תתבייש לבקש" אורנה קמה למטבח ומוזגת לעפר כוס מים... היא מגישה לעפר את כוס המים ומתיישבת.. "אז לא ענית לי.." עפר שותה את כל המים שבכוס... "כן אני חושב שזה דבר מאוד חשוב... להראות טוב.." "אתה יודע.... אני מסתכלת עליך.....וכשאמרת עכשיו את התשובה הזאת היה על הפנים שלך מבט מזלזל, כאילו... היה נראה לי לרגע שאתה בספק אם זה נכון, מה שאתה אומר..." עפר שותק... שקט בחדר כחצי דקה "אתה שלם עם המראה שלך?" "לא..." "היית רוצה לשנות משהו?" עפר מצחקק " למה אתה צוחק" משיבה אליו בחיוך "כי זה ברור" "מה ברור?" מקבצת את ענייה ומנסה להבין את עפר "תסכלי עליי..." אורנה בוחנת את עפר מרגל ועד ראש "אני מסכלת וכל מי שאני רואה זה עלם חן, ילד יפה.." עפר קטע אותה באמצע המשפט "אמרת ילד.." "זה מפריע לך?" "קצת.." "למה זה מפריע לך?" "לא יודע... אולי כי אני לא ילד?!" "אתה יודע שיש הרבה אנשים שאם יגידו להם שהם נראים ילדים הם יראו בזה מחמאה ענקית?" עפר שותק.. נושך את שפתו ומראה סימנים של חוסר סבלנות.. "אז מה היית רוצה לשנות בצורה החיצונית שלך?" "את עדיין לא הבנת?" "באמת שלא.." "הגובה שלי." "מה הגובה שלך?" עפר מסתכל בפליאה, כאילו חושב איך העיזה לשאול... "אני כבר לא יודע" אורנה מסתכלת בפליאה "אתה לא יודע מה הגובה שלך?" "לא.. בגיל 15 הפסקתי למדוד... לא גבהתי מאז אז לא ראיתי שום טעם להימדד שוב" "ואתה לא זוכר?" "לא" בוחנת את עפר "אולי אתה מפחד לדעת?" "אני לא מפחד אני פשוט לא רוצה לדעת..." "אתה יודע עפר, לפעמים אנחנו לא יודעים אם אנחנו מפחדים או לא רוצים, אפילו האדם עצמו מסוגל להחביא מעצמו סודות.... כבר אמרתי לך שמהחדר הזה לא יוצא כלום? אמרתי לך שזה חדר אטום לגמרי וכל מה שנאמר כאן נשאר רק בין הקירות האלה?" עפר מסמן בראשו לחיוב ונושף.. "אתה יכול לפתוח את המגירה מאחורייך?" עפר ניגש למגירה ופותח אותה... " יש שם מטר, אתה יכול להוציא אותו?" עפר מוציא את המטר... ובולע את הרוק שהצטבר לו בפה "אני רוצה שנתמודד ביחד עם עניין הגובה שכ"כ מציק לך.." " אני לא נמדדתי מגיל 15.." עפר עוצם את עיניו, כדי להראות לה שהוא באמת התכוון למה שאמר ושהוא רציני.. "אני יודעת... אמרת לי" עפר מושיט לאורנה את המטר... "רוצה שאני אעשה את זה? יהיה לך יותר קל..." עפר מגרד את העורף שלו, הלחיים שלו נהיו אדומות והוא מסמן בראשו בחיוב.. אורנה קמה מהשפה ופותחת את המטר "בוא, תדרך על הברזל הזה ותעמוד זקוף" אורנה פורשת את המטר עד שמגיע לקצה ראשו של עפר... עפר: "כמה אני?" אורנה סוגרת את המטר ומתיישבת... עפר גם מתיישב "את לא רוצה להגיד לי?" העיניים של עפר אדומות וכך גם לחייו, כאילו עבר תהליך מאוד מביך ומלחיץ... אורנה מניחה את מרפקה על ידית השפה ושמה את ראשה על ידה, היא בוחנת את עפר "אתה שאלת כמה אתה..." היא ממצמצת ומנסה להבין "כן, כמה אני?.. מה הגובה שלי?" דממה של 10 שניות "שאלת כמה אתה... לרגע יכולתי להבין ממך שיש קשר בין הגובה שלך לכמה אתה... כמה אתה שווה?" עפר שותק "יכול להיות שאנשים מעריכים אחד את השני, ע"פ גובה?... ככל שאתה נמוך יותר ככה מעריכים אותך פחות?" עפר שותק וזז בשפתו כאילו לא נוח לו... "הדיבורים על הגובה מביכים אותך." "כן" "זה מפריע לך שאתה נמוך?" "כן.... אבל כבר התרגלתי.." "מה זאת אומרת?... כבר התרגלת?.... תמיד היית נמוך?" "תמיד.. גם בילדות." "במה זה הפריע לך אז?" עפר מחייך חצי חיוך, מסתכל הצידה ופניו נעשות רציניות... עניו עדיין אדומות... הוא מסתכל לרצפה ונחיריו נפתחים.. הוא מיישר מבטו מרטיב את שפתיו היבשות עם לשונו וענייו דומעות. הוא מושך באפו ואומר: "במה זה הפריע לי?... הפריע לי שלא קבלו אותי לנבחרת הכדורסל, שהייתי צריך לעמוד על שרפרף בתמונה הכיתתית, שכשהייתי בכיתה ו ילדים מכיתה ד' היו מרביצים לי בהפסקות, שכשהייתי בכיתה ז' ילדים מכיתה ט' היו מחכים להפסקה רק כדי לבוא ולהשפיל אותי, הפריע לי שקראו לי עכבר, גמד, הפריע לי שבנות התייחסו אליי כמו אל גור חתולים, הפריע לי שנעלו אותי בשירותים והמורים היו חושבים ששוב הברזתי, הפריע לי ששברו לי את היד...." עפר החזיק בידו ומישש אותה, הוא התקשה לדבר... אורנה הסתכלה על עפר בעניים בוחנות... שתיקה הייתה בחדר כ 15 שניות.. "היה לך קשה" עפר שתק, והנהן בחיוב... "ובמה זה מפריע לך היום?" עפר חושב "היום זה פחות מפריע לי.... יש רגעים שזה שוב חוזר, ואנשים לא מעריכים אותי נכון, כמו שאת עשית..." "אני מצטערת... זה בגלל שקראתי לך ילד?"

 

[טירן666]

.

"כן... אבל זה לא רק זה... אנשים רואים אותי... אני נתפס בתודעה שלהם כילד, כבוסר, לא בשל.... טיפש, שטחי, שחצן.... גמד קופצני שלא אכפת לו מכלום... חסין, לא נפגע. אין בי כלום חוץ מזה. אני ריקני... ההומור שלי, ההשכלה שלי, הם נמוכים, כמו הגובה שלי.." "זה נשמע ממש כואב" " שאני יוצא אל הקהל במועדון לילה, אני שומע לחשושים בקהל על הגובה שלי... אני יודע שאנשים מסתכלים על זה... אנשים לא באמת מכירים אותי.. הם עסוקים בלהתפלא כמה שאני נמוך במציאות..." עפר מעביר את ידו על עינייו ומשפשף אותן.. "אם היו מציעים לך עוד עשרה ס"מ, היית מעוניין לקבל אותם?" עפר חייך חצי חיוך, שנגד לגמרי את עיניו האדומות ומבטו העצוב "בטח" אורנה חייכה... "רוצה לשתוף את הפנים?" "לא זה בסדר.." " אתה יודע מה... מכיוון שאתה בא אליי והחדר הזה הוא מין חדר התמודדות בשבילך, וגם בשבילי, אחרי הכל אני צריכה להתמודד ולעזור לאנשים... יש לי שם שרפרף קטן" מצביעה לעבר חדר ההמתנה.. "אתה יכול להביא אותו?" עפר ניגש אל השרפרף... מרים אותו ומביא אותו לאורנה... "יופי... בוא נמדוד את הגובה של השרפשף..." מודדת את השרפרף "שמונה ס"מ.. כמעט עשרה... אתה יכול להעלות עליו..." עפר עולה על השרפרף ומחייך חצי חיוך.... "אתה בגובה שלי ככה" עפר מצחקק "חח כן.." אורנה מחייכת "למה אתה צוחק?" "לא יודע, זה מרגיש לי מוזר... מה שאנחנו עושים כאן.... אולי קצת פתטי" אורנה בוחנת את עפר "חוץ ממוזר ופתטי, איזה עוד דברים את יכול להגיד לי שאתה מרגיש?" עפר חושב, ומסתכל על אורנה, בגובה העניים... "אני מרגיש יותר בטוח בעצמי לידך.. ובכלל...." "מקודם לא הרגשת בטוח לידי, כי אני יותר גבוהה ממך?" "לא..... לא יודע..." "מה את עוד אתה מרגיש כשלא הרגשת בגובה הרגיל שלך?" "רוח... בגובה הזה יש עליי יותר רוח... אני רואה יותר דברים...." "כן גם הלחיים שלך כבר לא אדומות... איזה דברים אתה רואה שלא ראית?" " אממ אני יכול לראות מה יש על המדף הזה..." מצביע על המדף הגבוה מולו.. עפר נעמד על קצות האצבעות "אני יכול גם לראות את קצה הראש שלך..." אורנה מחייכת... "אוקיי עכשיו תרד מהשרפרף..." עפר יורד מהשרפרף וחוזר לגובהו הרגיל "מה את מרגיש?" עפר חושב.. "קטן... אני מרגיש שחזרתי אחורה .. אני נזכר בחוויות לא נעימות... אני נזכר שהרגתי את אמא שלי..." שוב לחייו נעשו אדומות ועניו דומעות אורנה לא מבינה "בפגישה הראשונה אמרת שאמך נפטרה ממחלת הסרטן..." דמעה זלגה מעינו של עפר.. "אני הרגתי אותה, זה הכל בגללי! אני וכל הקפריזות שלי.. המרידות האלה, החיים הקשים שעשיתי לה.. זה אני! זה אני!" אורנה בוחנת את עפר "אתה חושב שאתה הרגת אותה?" "אני יודע שזה בגללי, אני הייתי הגורם הבעייתי, אני השחתתי רכוש לשכנים במושב! אני גנבתי כדורים מאימון הכדורסל ובעטתי אותם לבריכה! אני הברזתי מהבית ספר! אני הפרדתי זוגות! זה הכול בגללי..." עפר בוכה... דממה של 20 שניות בחדר "רוצה משהו לשתות?" עפר מנגב בידיו את עיניו.. "קפה שחור בבקשה.." "אוקיי, כמה סוכר?" "אחד.." אורנה קמה לעבר המטבח... "אתה יכול בינתיים לשטוף את הפנים" עפר קם והולך לשירותים... כעבור 3 דק'... "הנה הקפה שלך.." אורנה מושיטה את הקפה אל עפר.. עפר לוגם ומניח אותו על השולחן.. "את בוכה כשאתה נזכר באמא?" "לפעמים..." "אתה יודע, בזמן שהכנתי את הקפה... חשבתי קצת על כל השיחה שלנו..." עפר מסתכל על אורנה ומושך באפו... "ולמה הגעת?" "חשבתי על זה.. שבשלב יותר מוקדם בשיחה, אתה הצגת לי ילד מאוד עצוב, פגוע, קטן, חסר אונים, ילד שמחפש תשומת לב מצד החברה שמתנכרת לו, שלא מבינה אותו, שכל מה שהיא שמה ללב אליו זה החיצונות שלו ולא יותר מזה... ועכשיו בשלב הזה של השיחה אתה מציד ילד מרדן, אגואיסט, שעושה להורים שלו חיים קשים... ממש קשה להבין שמדובר על אותו הילד.... יכול להיות שלילד הזה נמאס, יכול להיות הילד הזה זעק לעזרה, לתשומת לב? אולי עצבן אותו שלא קיבלו אותו לנבחרת הכדורסל בגלל הגובה? אולי עיצבן אותו שבנות לא מסתכלות עליו בצורה שהיה רוצה ולכן הוא היה "מפריד זוגות"? אולי הוא הרגיש צורך להתבדל מהחברה ולכן היה "מבריז" מבית הספר?... מה אתה אומר עפר? רק לך יש את התשובות..." "אני לא יודע..." אתה לא חייב לענות לי עכשיו אתה יכול לחשוב על זה..." עפר משוטט עם עיניו בחדר, הוא שוקע במחשבה רבה.. כאילו מתפלא שעד עכשיו לא הבין את עצמו... ויכול להיות שהפסיכולוגית צדקה ובאמת כל אדם מסתיר מעצמו דברים... עפר מסתכל על השעון "נגמר הזמן..."