לא רוצה להלחיץ

[חן123]

לא רוצה להלחיץ

אבל אין טעם להתכחש לזה יותר, כל הסימנים מראים שתהייה מלחמה בעירק. זה נושא ההוגעה ומי שרוצה יכול לסגור אותה, מבטיחה שלא יהיו לי טענות. עקב ניסיון מצטבר ובתור יהודים סובלים יש סיכוי (ובתור מישהיא שהיא לא מומחית לבטחון אני לא יודעת להעריך אותו) שישראל תותקף. זה לא היה נעים לפני 11.5 שנים, אבל אז לא היה לי ילד. והיום יש לי. ואני אמנם לא בהיסטריה, אבל כשאני חושבת על הנושא אני מתחילה להרגיש לחץ. אמנם יש לו ממד או איך שלא קוראים למזוודה הכחולה הזאת שנמרוד קיבל מפיקוד העורף כשאור נולד, אבל אין לי הרבה מושג מה עושים איתה, ומה שיותר מטריד מה עושים אחרי כמה שעות כשהבטריות נגמרות. ואיך יורדים למקלט עם ילד, ציוד עבורו, עבורי, מסיכה וערכת המיגון שלו, ובכלל יורדים למקלט או סומכים על נילונים? והאם להשאר פה בלב אזור א´? אני לא מאמינה שאני כותבת את השאלה הזאת, כי ברור היה לי תמיד שאני כאן לטוב ולרע, אבל זה לפני שנולד לי ילד, כשמנגד יושב מטורף עירקי עם נשק לא קונבנציונאלי שאין לו הרבה מה להפסיד. מה דעתכם? חן

 

[שירלי של תומר]

אני גם בלחץ! ואין לי תשובות ../images/Emo10.gif

 

[מיכל של הדר]

גם אני בלחץ ועמרי יוצא מחר למילואים

 

[הרמוניה]

אין לי תשובות אבל הזכרת לי את

השכנה מהכניסה ליד שבמלחמת המפרץ היתה מגיעה ראשונה למקלט מהקומה הרביעית עם התינוק שלה על הידיים.... (אף פעם לא הבנתי איך היא היתה משיגה אותי-ואני גרה בכניסה של המקלט ובקומה שלושית....) שלא נצטרך..... הרמוניה

 

[ypog]

אני מדחיקה../images/Emo4.gif

נכון לעכשיו נראה לי שאני לא עושה לילדים שלי טראומה ולא "מכניסה" אותם לתוך מסכות למינהם משתי סיבות עיקריות: 1. אין לנו ממ"ד או מקלט. 2. הבית שלנו מעץ וממש לא אטום. אז מה יעזרו המסכות??? אבל אני חייבת להודות שכן שקלנו לתפוס את המטוס הראשון לארה"ב ולהתנחל אצל הדוד מאמריקה.

 

[שירלי של תומר]

עכשיו בדיוק דיברנו על זה אני ואילן

וחשבנו שאם יתפתח באמת מצב חמור של מלחמה אז נקח את עצמנו ונעוף לחו"ל. יש לנו כמה אופציות - אחי ואישתו גרים בגרמניה, אחיו הגדול של אילן ואישתו גרים בארה"ב ואחיו השני של אילן ואישתו גרים בקנדה. אז יש אופציות...

 

[ריטה1]

נראה שבזמן האחרון מתרבים הדיונים

בנושא הירידה מהארץ, אני שומעת על זה יותר ויותר מחברים ואפילו מחברים קרובים. וקשה לי עם זה. כאחת שנולדה ברוסיה ועברה את חווית האנטישמיות אני לעולם לא אבין איך אנשים רוצים לעזוב את הארץ, הבית שלהם, המקום היחיד שהוא שלנו באמת לטוב ולרע.משגע אותי שפשוט מוותרים על המלחמה למען הבית ומקבלים את ההחלטה הכי קלה לקום וללכת. כן גם אני מפחדת, גם אני חושבת שהמצב בארץ מחורבן, ושהוא הולך ומתדרדר, וגם לי אין עבודה. אבל אנחנו נישאר כאן=בבית.

 

[שירלי של תומר]

תראי...

אחיו הגדול של בעלי נשוי לאמריקאית ולכן הם גרים שם וסה"כ טוב להם מאוד מאוד! אישתו של אחי היא גרמניה והם גרים שם וגם להם טוב מאוד. אחיו השני של בעלי שגר בקנדה היגר לקנדה עם אישתו (שעלתה מרוסיה) והילדים ובינתיים גם להם טוב מאוד. אני רוצה לצאת לשליחות לחו"ל מטעם העבודה של בעלי כדי להתנסות בחיים בארץ זרה ואני בהחלט לא פוסלת ירידה. אני אבדוק אם זה בשבילי!

 

[שירלי של תומר]

אופס, השתמשתי במילה האיומה ירידה

מתוך הרגל אבל הייתי צריכה לכתוב להגר לארץ אחרת

 

[חן123]

ההודעה שלך חיממה את ליבי

וגם העציבה אותי. אני, שנולדתי בארץ, באמת לא ממש חושבת על האלטרנטיבות. "שכחתי" כמה נאבקנו להקמת מדינה ליהודים. מצד שני, מתרבה התחושה של "ארץ אוכלת יושביה" וסליחה, בעיקר אם הם ממעמד הביניים. אני לא מרגישה שאני אוכל לחיות בשום מקום אחר, אבל קשה לי לבוא בטענות למי שיורד, מהגר לארץ אחרת, וואטאבר.

 

[גילגיל אם הבנים]

גם אני ובניי ../images/Emo160.gif לניו מקסיקו

אם וכאשר תתחיל המלחמה. בעלי לא יכול לסבול את הרעיון שהוא יהיה בצבא ואנחנו נשאר לבד בבית.

 

[ligo]

הי חן

האמת היא שאני נורא שאננה אני בקושי רואה חדשות (הטלוויזיה שלי זו מאי) כך שאין לי מושג מה קורה (טוב, אני לא מנותקת לגמרי, פשוט רגילה לדיבורים האלה אז אני לא יודעת אם הפעם זה רציני) בכל מקרה- בדירה שנעבור אליה בסוף החודש יש ממ"ד, למאי יש את ה"מזוודה הכחולה", ויהיה בסדר...

 

[חנה של ליאור]

אני די בלחץ

אבל אין לי שום פתרון ולכן אני מדחיקה. למזלינו אנחנו לא באזור א´ ואם תהיה בעיה - תבואו לגור אצלינו, הולך?

 

[שמש קטנה]

לפני 29 שנים, אמא שלי ירדה למקלט

עם תינוק בן פחות משנה, וילדה בת שנתיים וחצי. אבא שלי היה מגוייס. התחושות שאת מתארת היו קיימות תמיד, אולי רק עכשיו אנחנו מבינים איך זה באמת. וגם לנו יש מילואים מיד אחרי החגים, מה שלא מוסיף רוגע. גם אני דואגת. ואתחיל להלחץ באמת כשיגידו ש"אין מה לדאוג, העורף מוכן ולישראל תהיה התראה של 6 שעות לפני הטיל הראשון וכמובן שנגיב". הכל נשמע דומה מדי לפעם שעברה, רק אנחנו השתנינו. חשבתי על זה הרבה בימים האחרונים. לפני 60 שנה וכמה ימים, סבא שלי נשאר באושוויץ לתמיד, וזה קרה 3 שבועות לפני שאבא שלי נולד. אבא שלי ניצל איכשהוא והקים משפחה ואומר תמיד שכל נכד שלו הוא ניצחון. השם השני של אמיתי הוא ע"ש סבא שלי, ואת הניצחון הזה אף אחד לא יקח מאיתנו, גם לא מטורף מבגדאד או איפה שלא יהיה. אנחנו נשארים.

 

[Navva]

עברנו את פרעה

כמו שמש אני "דור שני וחצי" אמא שלי נולדה בגטו ורשה, הבריחו בגיל כמה חודשים אותה למשפחה פולנית, "הגויים של אמא", שגידלו אותה עד אחרי המלחמה. עד היום אמא שלי בקשר עם המשפחה הזו. לי קשה בגלל מגבלות שפה. סבתא שלי נצלה, לקחה אותה מהם, והמשיכה לגדל אותה (תוך הסכם שכל קייץ היא באה לפחות לחודש, ההסכם עמד עד העליה לארץ). ביום השואה האחרון העסיק אותי איך היא הצליחה לגדל את אמא שלי עד ששלחו אותה ל"גויים". ד"א "הגוי"- אבי המשפחה, בגיל שמונים ומשהו פשוט לא קם בבוקר. אני לא יכולה לחשוב על מוות יות ראוי לאיש כזה אציל. הוא לא סבל והתענה בבתי חולים ובתי אבות. בינתיים אני סומכת על זה שלבוש אין קואליציה, וכל שני וחמישי יש יוזמה חדשה "לדחית הקץ". במלחמת המפרץ אמא שלי לא הסכימה לעזוב את הבית, אחותי ואני למדנו אז בבאר-שבע. היא אמרה שהיא היתה פליטה פעם אחת בחיים בגיל שלוש (בתם מלחמת העולם השניה), והיא לא מתכוונת לחזור על כך. אני באתי לבקר את ההורים שלי, איך אמרתי למזכירת המחלקה:"כן סדאם לא סדאם, יש לי הורים". מה שכן אחותי בקשה את אלבומי הילדות שלה למשמורת באזור ו´, כי שיהייה לה מה להראות לילדים שלה, לא כמו שלאמא שלי כמעט ואין תמונות. מחשבה שעברה לי, לפני שלוש שנים עברנו למרכז, אולי כדאי לחזור לגור בדרום, הדירה עדיין בבעלותינו. לחברה ששי עובד בה יש סניף בדרום. מנגד קל יות עם תנוק קטן שאמא/סבתא גרה במרחק של 10 דקות הליכה. במלחמת ששת הימים היתי בת שנה וחודשיים, זו המלחמה הראשונה שאמא שלי עברה בארץ, ירדה איתי למקלט. את יום כפור אני כבר זוכרת, היתי בכיתה ב´. רק העיניין, כמו שאבא שלי אומר, המלחמות הללו היו "מלחמות דה-לוקס" הו התרחשו רחוק מהעורף. בעיניני חו"ל, זו פעם ראשונה אחרי 15 שנה אני בלי דרכון בר תוקף. אני צריכה להצטלם, וגם לצלם את מתן, ובשמאל ימין למשרד הפנים. אני מתפלאת על עצמי, כיצד כתבתי כל כך הרבה בבת אחת. להת, מתן קורא לי