לא רוצה את אבא!!!

[במיכל]

לא רוצה את אבא!!!

בתי בת השנתיים וחצי לא רוצה את אבא לשה. בשום אופן!! רק אמא, ואני לא רואה בזה מחמאה בכלל, לפעמים זה אפילו מתיש. היא לא מוכנה שיעשה איתה כלום. "רק אמא", לא רוצה את אבא". לפני כמה ימים הלכנו ביחד להביא אותה מהגן. הוא חיכה בחוץ, (כי התינוקת נרדמה במכונית) ואני נכנסתי להביא אותה. כשיצאנו, מיד כשראתה אותו, נצמדה אלי. הוא כ"כ נפגע... הוא מהאבות המשקיעים, עושה הכל ורוצה להיות איתה, אבל היא לא מוכנה. יש לכם רעיונות מנין זה נובע? מה עושים? אנחנו לא רוצים לכפות אותו עליה. רוצים שתחזור להתרפק עליו מיוזמתה, שתחזור לרוץ אליו כשהוא חוזר מהעבודה מיד כשהיא שומעת את הדלת נפתחת. ממש עצוב לי בשבילו. בעיה נוספת שנוצרה מהמצב היא שאני כמעט ולא יכולה להיות עם התינוקת, וכמעט ולא מזדמן לי להשכיב אותה לישון בלילה, כי הגדולה דורשת רק אותי. HELP

 

[לאה_מ]

אהה! יש תינוקת!|תפוז בלשי|../images/Emo13.gif

בת כמה התינוקת? האם יתכן שבתך מגלה העדפה בולטת כלפייך משום שזו הדרך שלה להתמודד עם לידת אחותה - היא אומרת לעצמה "אף אחד לא יקח לי את אמא שלי!". נראה לך הגיוני? במישור הפרקטי, ראשית, אני יכולה להבטיח לך שהזמן יעשה את שלו. נשמע שאתם עוברים עכשיו תקופה לא קלה, ושלבת שלך יש את הסיבות שלה להעדיף אותך. אני מציעה לאבא לא להפגע מהעניין הזה - אני יודעת שזה פוגע, אבל הוא צריך לזכור שזה לא דבר אישי נגדו - הילדה מנסה למצוא עכשיו את המקום החדש שלה במשפחה, ובדרך היא עושה כל מיני נסיונות. אני במקומו, הייתי מנסה לעשות איתה bonding באמצעות כל מיני פעילויות ייחודיות שלהם (למשל, ללכת לפארק לבנות עפיפון ולהעיף אותו, ללכת יחד לגן החיות, להשתולל...) - שיעשה איתה דברים שרק אבא עושה איתה. שימציא לה סיפור רק שלהם. במקביל, בכל זאת שיקח אחריות על חלק מהמשימות היומיומיות איתה (לא משנה מה - הבאה לגן בבוקר, אמבטיה, ארוחת ערב וכו'). הזמן יעשה את שלו, והביחד שלהם רק יאיץ את זה, והיא תחזור להתרפק עליו. שלא ידאג.

 

[במיכל]

אני מסכימה עם כל מה שכתבת

התינוקת בת חמישה חודשים, ואנחנו בהחלט משייכים את ההתנהגות של הגדולה ללידת אחותה. אבא שלה מנסה הכל, אבל היא לא נותנת, לא נותנת. כל מה שהוא מציע לה שיעשו ביחד היא עונה: אבל רק אמא, רק אמא. זו אכן תקופה קשה, שהייתי רוצה לראות את סופה בקרוב.

 

[MIRI13]

בתי גם בת שנתיים+חודשיים ואין

לי עוד ילד, ופשוט נראה לי שזה משהו שהילדים עוברים בגיל הזה (הבן של חברתי רוצה רק את אבא ולא את אמא..) נקווה שזה יעבור ב-מ-ה-ר-ה ...

 

[תיקי א]

אצלנו זה היה הפוך, ואיך התמודדנו

הבכור, בסביבות הגיל של ביתך (ללא תינוקות נוספים באופק), רצה רק את אבא. מהרגע שאבא נכנס הביתה מהעבודה, אמא לא היתה קיימת עוד, התפוגגה. הוא נהג לבקש לראות באלבום תמונות של אביו והיה מתחיל לבכות בגעגוע, בכאב תהומי, ולא ניתן לי לנחמו. מנסיון זה נורא, נורא פוגע. מצד שני אבא היה מצרך נדיר !!! לעומת אמא הזמינה והמצויה (פושטית)... נקודת המוצא שלי אז היתה שהילד מאוד בטוח באהבתי ויחסי אליו, בעוד שאביו שעובד עד שעות מאוחרות אינו מובן מאליו ואינו נמצא. התיחסותה של ביתך קשורה חד משמעית להולדת התינוקת. אמא, מחלקת את עצמה בין שתיים, היא כבר לא רק אמא שלי, אולי היא אוהבת אותי פחות ? אני חייבת לעמוד על המשמר כדי לשמור על מקומי. אבא, לעומת זאת, שגרת יומו לא נפגעה והילדה בטוחה במקומה בליבו ולכן "מרשה" לעצמה לבטלו. למרות תחושת הפגיעה והקינאה הקלה שחשתי כלפי בעלי (לבושתי), המשכנו כרגיל, תוך כדי שאני "מחזרת" יותר אחרי הילד. התקופה עברה בגיל 3 בערך ואז התגלה ילד מאוזן, בטוח בעצמו וחם כלפי שני הוריו. לסיכום: זה פוגע, לא להתרגש, להמשיך "לחזר", זה יעבור.