לא על הפרשה...
אמנם לא בדיוק על הפרשה. אבל זה משהו תמידי. שייך תמיד בכל עת ובכל זמן. בגמרא (יומא פב ע"ב) אותה מעוברת שהריחה אוכל ביום הכיפורים, ורצתה לאכול. באו לשאול את רבי מה לעשות, אמר להם לכו לחשו לה שיום כיפור היום. לחשו לה ונרגעה, קרא רבי עליה את הכתוב בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' (ירמיהו א), ועובר זה היה רבי יוחנן. אותה מעוברת שהריחה אוכל ביום הכיפורים, ורצתה לאכול. באו לשאול את רבי חנינא מה לעשות, אמר להם לכו לחשו לה שיום כיפור היום. לחשו לה ולא נרגעה, קרא רבי יוחנן עליה זורו רשעים מרחם וגו' (תהילים נח. ד), יצא ממנה שבתאי אצר פירי שהיה איש רע. הרבי העשיל מקרקא מפרש שרבי חנינא הסיק מזה שלא נרגעה, שהעובר יהא רשע. שלכאורה איך אפשר לנבא על תינוק בעת שהוא במעי אמו, אשר כשיגדל יהא רשע וזאת רק בשביל שעתה כשהוא במעי אמו לא נרגע ולא אילחש ביום הכיפורים. ומסביר הרבי העשיל זי"ע, שרבי חנינא למד זאת מסוף הפסוק (תהלים שם ד-ה-ו), זרו רשעים מרחם תעו מבטן וגו' כמו פתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשים. וכיון שאותו עובר לא שמע לקול מלחשים, וממילא ודאי זרו רשעים מרחם. וחשבתי לענ"ד בדרך מוסר, שלכאורה האיך במעוברת שנרגעה וקרא רבי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' ויצא ממנה רבי יוחנן, מדוע שם לא נזקק הרבי העשיל לאסמכתא, ודי היה בפסוק בטרם אצרך להסיק שמעובר זה הנמצא בשעה זו במעי אמו ייצא אדם גדול. משא"כ במעוברת השניה שהזכירו לפני רבי חנינא וקרא עליה זרו רשעים מרחם, שם נזקק הרבי העשיל לאסמכתא של אשר לא ישמע לקול מלחשים וגו'. אלא שכנראה לענ"ד ברור וברי, לפי שאסור לומר דבר שאינו טוב על אדם, אם לא שיש אסמכתא והוכחה ברורה ומוצקת. משא"כ בלומר טוב על הזולת די ללא אסמכתא.
אמנם לא בדיוק על הפרשה. אבל זה משהו תמידי. שייך תמיד בכל עת ובכל זמן. בגמרא (יומא פב ע"ב) אותה מעוברת שהריחה אוכל ביום הכיפורים, ורצתה לאכול. באו לשאול את רבי מה לעשות, אמר להם לכו לחשו לה שיום כיפור היום. לחשו לה ונרגעה, קרא רבי עליה את הכתוב בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' (ירמיהו א), ועובר זה היה רבי יוחנן. אותה מעוברת שהריחה אוכל ביום הכיפורים, ורצתה לאכול. באו לשאול את רבי חנינא מה לעשות, אמר להם לכו לחשו לה שיום כיפור היום. לחשו לה ולא נרגעה, קרא רבי יוחנן עליה זורו רשעים מרחם וגו' (תהילים נח. ד), יצא ממנה שבתאי אצר פירי שהיה איש רע. הרבי העשיל מקרקא מפרש שרבי חנינא הסיק מזה שלא נרגעה, שהעובר יהא רשע. שלכאורה איך אפשר לנבא על תינוק בעת שהוא במעי אמו, אשר כשיגדל יהא רשע וזאת רק בשביל שעתה כשהוא במעי אמו לא נרגע ולא אילחש ביום הכיפורים. ומסביר הרבי העשיל זי"ע, שרבי חנינא למד זאת מסוף הפסוק (תהלים שם ד-ה-ו), זרו רשעים מרחם תעו מבטן וגו' כמו פתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשים. וכיון שאותו עובר לא שמע לקול מלחשים, וממילא ודאי זרו רשעים מרחם. וחשבתי לענ"ד בדרך מוסר, שלכאורה האיך במעוברת שנרגעה וקרא רבי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' ויצא ממנה רבי יוחנן, מדוע שם לא נזקק הרבי העשיל לאסמכתא, ודי היה בפסוק בטרם אצרך להסיק שמעובר זה הנמצא בשעה זו במעי אמו ייצא אדם גדול. משא"כ במעוברת השניה שהזכירו לפני רבי חנינא וקרא עליה זרו רשעים מרחם, שם נזקק הרבי העשיל לאסמכתא של אשר לא ישמע לקול מלחשים וגו'. אלא שכנראה לענ"ד ברור וברי, לפי שאסור לומר דבר שאינו טוב על אדם, אם לא שיש אסמכתא והוכחה ברורה ומוצקת. משא"כ בלומר טוב על הזולת די ללא אסמכתא.