לא עומדת בציפיות
אמא שלי מתה לפני שלושה חודשים ושלושה שבועות. אני מסתכלת על המשפט שכתבתי עכשיו והוא לא ממש נקרא לי הגיוני, אבל זה מה שאפשר לכתוב - כי זה מה שנשאר. אמא הייתה בביית כל התקופה. זו הייתה הבחירה שלה למרות שאני חשבתי שאולי חשוב לחשוב שוב. ברגע שהבנתי שזה מה שהיא רוצה ובוחרת - כיבדתי את הרצון שלה ממקום של אהבה וכאב ענק לראות אותה בכאבה ובסבלה. היא הייתה מטופלת בצורה הטובה ביותר שאפשר (היא בחרה בהוספיס בית) והדרך שטיפלו בה הייתה באמת אופטימלית ולא נותר אלא להודות להם למרות השורה התחתונה.
אמא הייתה צלולה וברורה עד הרגע האחרון. שעתיים לפני שהיא הלכה לעולמה (איזה עולם?) היא שקעה בעולם שבו היא נרדמה לאט לאט. באותו זמן היא הייתה נינוחה ואפשר היה לראות שבאותו שלב לפחות היא לא כאבה.
אני למעשה יתומה. אין לי הורים. אבא שלי נפטר לפני שמונה שנים ואמא עכשיו. יש לי אח שבחר במערכת יחסית זרים ומנוכרת ואני מכבדת אותו על בחירתו ולא מנסה לשנות אותה - כך שנשארתי לבד. אחות של אמי ושארית המשפחה החלו לגעור בי בשבוע האחרון שאני צריכה להתחיל לדאוג לעצמי . שאני שוקעת , שזה כבר שלב שאני צריכה לחזור לחיים, ללכת לבתי קפה, לקניות, ועוד רשימה שלמה. האמת היא שנורא נעלבתי וכעסתי. זה כאילו ילדה קטנה (ואני ממש לא קטנה) שגוערים בה כאילו אני לא עומדת בציפיות.
אני לא מבינה את ההתערבות ואת הצורך בעמידה בלו"ז. הם משתמשים באמא - כאילו היא אמרה להם לדאוג לי. גם אם היא אמרה להם - עדיין יש לי את הדרך משלי לנסות להבין מה קורה ומה קרה. באיזו דרך שאני אסתכל על זה: אמא הייתה בביית יחד איתי ועם העובדת שעזרה לנו מאד מאד שנתיים / 24 שעות. עשינו את זה באהבה גדולה וממקום של רצון טוב .
אין בי פרומיל של גרם שעשיתי מה שהיא רצתה וביקשה. היא הייתה בשלב מסויים (אחרי שנתיים) עייפה וכואבת מהמאבק ולא רצתה בשום טיפול והייתה ברורה, עניינית ועקבית לאורך כל הדרך. היא ידעה מה היא רוצה ואיך - אף אחד לא היה
צריך להתערב או לא לכבד את דרכה למרות שהיום אומרים שאני "נתתי" לה למות.
אין לי אף אחד לקבל לגטימציה לכך שמילאתי את רצונה, שלא חשבתי שנכון להאבק במה שהיא רוצה. חשבתי שזה מאד נכון לתת לה להחליט עבור עצמה. במקום לעסוק בעצמי, בדרכי שלי איך להמשיך הלאה אני רק מקבלת ביקורת
מה ואיך אני לא עושה טוב. הקושי להתמודד עם זה הוא קשה מנשוא ועם זה אני צריכה להתמודד במקום זמן וצורך
איך לאהוב ולכאוב את העדרה מכאן. עד היום אני מנסה להחליש את הווליום של הטלוויזיה כדי לא להפריע לה ומנסה לקנות מוצרים שהיא אהבה. רק עכשיו אני מתחילה להחזיר ליד שרה את מה שצריך, אבל אני מתקשה לגעת בדברים], לשנות משהו וזה גם משהו שאני לא רוצה בשלב הזה. אומרים שזה לא טוב , שזה מפריע לי להמשיך , אז בסדר - אולי זו דרכי עדיין להמשיך להשאיר את אמא בליבי ובנפשי.
אני רוצה פשוט להיות פשוטה ומסתבר שזה לא כל כך פשוט. זה מאד מורכב.
הוריקן
אמא שלי מתה לפני שלושה חודשים ושלושה שבועות. אני מסתכלת על המשפט שכתבתי עכשיו והוא לא ממש נקרא לי הגיוני, אבל זה מה שאפשר לכתוב - כי זה מה שנשאר. אמא הייתה בביית כל התקופה. זו הייתה הבחירה שלה למרות שאני חשבתי שאולי חשוב לחשוב שוב. ברגע שהבנתי שזה מה שהיא רוצה ובוחרת - כיבדתי את הרצון שלה ממקום של אהבה וכאב ענק לראות אותה בכאבה ובסבלה. היא הייתה מטופלת בצורה הטובה ביותר שאפשר (היא בחרה בהוספיס בית) והדרך שטיפלו בה הייתה באמת אופטימלית ולא נותר אלא להודות להם למרות השורה התחתונה.
אמא הייתה צלולה וברורה עד הרגע האחרון. שעתיים לפני שהיא הלכה לעולמה (איזה עולם?) היא שקעה בעולם שבו היא נרדמה לאט לאט. באותו זמן היא הייתה נינוחה ואפשר היה לראות שבאותו שלב לפחות היא לא כאבה.
אני למעשה יתומה. אין לי הורים. אבא שלי נפטר לפני שמונה שנים ואמא עכשיו. יש לי אח שבחר במערכת יחסית זרים ומנוכרת ואני מכבדת אותו על בחירתו ולא מנסה לשנות אותה - כך שנשארתי לבד. אחות של אמי ושארית המשפחה החלו לגעור בי בשבוע האחרון שאני צריכה להתחיל לדאוג לעצמי . שאני שוקעת , שזה כבר שלב שאני צריכה לחזור לחיים, ללכת לבתי קפה, לקניות, ועוד רשימה שלמה. האמת היא שנורא נעלבתי וכעסתי. זה כאילו ילדה קטנה (ואני ממש לא קטנה) שגוערים בה כאילו אני לא עומדת בציפיות.
אני לא מבינה את ההתערבות ואת הצורך בעמידה בלו"ז. הם משתמשים באמא - כאילו היא אמרה להם לדאוג לי. גם אם היא אמרה להם - עדיין יש לי את הדרך משלי לנסות להבין מה קורה ומה קרה. באיזו דרך שאני אסתכל על זה: אמא הייתה בביית יחד איתי ועם העובדת שעזרה לנו מאד מאד שנתיים / 24 שעות. עשינו את זה באהבה גדולה וממקום של רצון טוב .
אין בי פרומיל של גרם שעשיתי מה שהיא רצתה וביקשה. היא הייתה בשלב מסויים (אחרי שנתיים) עייפה וכואבת מהמאבק ולא רצתה בשום טיפול והייתה ברורה, עניינית ועקבית לאורך כל הדרך. היא ידעה מה היא רוצה ואיך - אף אחד לא היה
צריך להתערב או לא לכבד את דרכה למרות שהיום אומרים שאני "נתתי" לה למות.
אין לי אף אחד לקבל לגטימציה לכך שמילאתי את רצונה, שלא חשבתי שנכון להאבק במה שהיא רוצה. חשבתי שזה מאד נכון לתת לה להחליט עבור עצמה. במקום לעסוק בעצמי, בדרכי שלי איך להמשיך הלאה אני רק מקבלת ביקורת
מה ואיך אני לא עושה טוב. הקושי להתמודד עם זה הוא קשה מנשוא ועם זה אני צריכה להתמודד במקום זמן וצורך
איך לאהוב ולכאוב את העדרה מכאן. עד היום אני מנסה להחליש את הווליום של הטלוויזיה כדי לא להפריע לה ומנסה לקנות מוצרים שהיא אהבה. רק עכשיו אני מתחילה להחזיר ליד שרה את מה שצריך, אבל אני מתקשה לגעת בדברים], לשנות משהו וזה גם משהו שאני לא רוצה בשלב הזה. אומרים שזה לא טוב , שזה מפריע לי להמשיך , אז בסדר - אולי זו דרכי עדיין להמשיך להשאיר את אמא בליבי ובנפשי.
אני רוצה פשוט להיות פשוטה ומסתבר שזה לא כל כך פשוט. זה מאד מורכב.
הוריקן