לא נעים לי להגיד...

[judyb]

לא נעים לי להגיד...

אבל קצת מאוכזבת מתחילת הדרך בצבא.... וסיפור שהיה כך היה - על הצו היה כתוב להתייצב בבית-אל ביום שני בשעה 10:00 בבוקר ולתיאום הסעות יש להתקשר לטלפון כך וכך. ביום ראשון התקשרה הבת לטלפון שהיה רשום על הצו, ומסתבר שזו איזה חברת פרסום והמספר כמובן שגוי. לאחר טלפונים אין ספור, הגיעה החיילת לטלפון של קצין מיון במז"י. שם נאמר לה שהיו צריכים להגיד לה בעת מתן הצו שיש להגיע למז"י ב-10:00 ולא לבית אל, ושעליה להתייצב בשעה 10:00 במז"י. יום שני בבוקר בשעה 10:00 החיילת הממושמעת מתייצבת במז"י ומכאן מתחילה מסכת יסורים שניה. בשעה 15:00 אומרים להם לעלות על ההסעה לבית אל, וזאת אחרי שמהבוקר אף אחד לא דאג להם לשתיה ולאוכל. מגיעים לבית אל, מחכים במשרד קצין המיון ובשעה 19:00 "הזמינו" אותם לארוחת ערב בבסיס. בשעה 22:00 הודיעו להם שהם מועברים הלילה לחטמ"ר שומרון ששם יהיה השירות שלהם. מגיעים לחטמ"ר שומרון -וזאת אחרי שבדרך עצרו לקפה אצל החייל שליווה אותם בדרך... ושוב יושבים במשרד מפקד החטמ"ר. לקראת חצות, קיבלה את החדר והלכה לישון. הזוי ? לא - ממש לא - מציאות בימינו אנו. אבל - יש נקודת אור אחת, היא מאד התרשמה לטובה גם מהבסיס, גם ממפקד החטמ"ר שהיא הולכת להיות פקידה בלשכתו, וגם מהבנות שאיתן היא חולקת את החדר. כל חמשוש בבית, פעם בחודש סוגרת שבת, והעבודה מתחלקת ל-2 משמרות - מ-8:00 עד 16:00 ומ-16:00 עד 23:00 כשבזמן שהיא לא עובדת, היא חופשיה לעשות כאוות נפשה. גם בסיס סגור כמו שהיא רצתה, גם בחברת חיילים וחיילות מגדודים שונים מכל קשת צה"ל, גם לא מאד רחוק מהבית (למרות שזה עדיין נמצא באיו"ש) וגם היציאות הביתה נורמליות. זהו לבינתיים, הבת אופטימית ובמצב רוח טוב, וזה כמובן משפיע על כולנו כאן ואנחנו נגררים אחריה באופטימיות ובתקווה. לילה טוב לכם אנשים יקרים, ג'ודי

 

[oshiko]

נשמע כמו כל התייצבות למילואים

עברתי יום כזה לפחות פעם בשנה. אין מקום שמוכיח יותר טוב מצה"ל את התיאוריה של אינשטיין על כך שהזמן הוא יחסי. בשעה מסויימת הכל רץ בטירוף ומודדים לך שניות, השעות שאחריה הולכות בסלואו-מושן. ביום שלפני יום אימונים מודיעים לך שהזמנים מה-זה לוחצים, ואי לכך השכמה מחר ב-4 בבוקר, טיפול לפני תנועה 4:20, ארוחת בוקר תוך כדי תנועה. אתה מתייצב על הכלי שלך פעור לגמרי בשעה היעודה. ב-12:00 בצהרים חוזר מי שחוזר מתדריך, אחרי שהספקת לאכול גם ארוחת צהרים, ןלפעמים גם לנוח את הסיאסטה. והתרגיל יוצא במרץ לדרך. אם אני מגזים, זה לכיוון השני.

 

[judyb]

מילואים עוד אפשר איכשהו להבין

האנשים הם בוגרים יותר, מנוסים יותר, עברו כבר לא מעט חוויות בצבא... אבל נערה שרק סיימה טירונות ? שעוד לא יודעת בכלל מה זה צבא, שלא מכירה אף אחד במקום שנשלחה אליו ? כאילו נזרקה לים ללא גלגל הצלה - זו ההרגשה שלי. מין הרגשת זילזול כזאת, כאילו הגיע עוד מספר שצריך לתייק אותו באיזה שהוא מקום. אתה מכיר את הרפלקס הזה שיש לתינוק בן יומו , מין רפלקס של זריקת ידים ורגליים כזה, כאילו אומר, "היי אני לא מוגן כאן ? תחזיקו אותי ! " זו ההרגשה שיש לי לגבי הבת שלי. דווקא בתחילת הדרך - אני חושבת שצריך לתת יותר תשומת לב, אבל אולי אני טועה... ג'ודי

 

[שויו]

ג'ודי, לא נראה לי שאת טועה

אבל כנראה שזה לא בדיוק מסתדר להם שמה בצבא שלנו. העיקר שהבת מרוצה ואופטימית, לטעמי זה מה שהכי הכי חושב. שתהנה מהשירות וגם אתם ממנה.

 

[י רדן]

גו'די לצערנו יש הרבה סיפורים

כאלה.. ובאמת מה שחשוב כרגע שהבת מצאה את מקומה החבר'ה נחמדים, המפקדים..הבסיס... וזה העיקר.. מאחלת לה הצלחה רבה .

 

[אמשל מילואימניק טחון]

היא הסתדרה והיא מרוצה, נכון?

אז הנה ההוכחה שהיא בסדר. היא מסתדרת והיא תסתדר! אני כותבת לך מה שהאיש שלי עונה לי במקרים כאלה, כשאני מתלוננת. האמת היא שתמיד השתגעתי מהאדישות הזאת של חיילים בכלל ומילואימניקים בפרט. אני זוכרת שהגעתי אחרי הטירונות שלי, לבסיס שבו הייתי אמורה לעשות את הקורס. שעות טירטרו אותנו בלהמתין למפקד הזה ולמפקדת הזאת, עד שיפתחו את הנשקיה ואת האפסנאות וכו' וכו'. בסוף הגיע מפקד הקורס ונאם לנו שעה וחצי כמה הקורס שלנו חשוב וכמה עסוקים נהיה ואין זמן והכל ימדד בשניות ועוד כל מיני חארטות. אחרי שהוא הלך - הצעידו אותנו בשמאל-ימין למגורים, רק כדי להזעיק אותנו לארוחת ערב ולהרצאה משמימה על הבסיס ועל הקורס ועל מורשתו. אני זוכרת שאת מרבית ההרצאה העברתי בשינה, כשאני מסתתרת מאחורי משקפי שמש. עוד בתחילת היום, הצלחתי לשכנע את מי שצריך - כי העיניים שלי נורא רגישות, ואני חייבת משקפי שמש בכל עת. אחת ההברקות הגדולות שלי בצבא, שגרמה להרבה בנות בקורס לקנא בי בהמשך. אמנות הוצאת הפטורים היא אמנות לכל דבר. אני הכרתי מישהו, שהוציא פטור מנשיאת תג יחידה, כי כשהוא מתנפנף ברוח - זה מפריע לו בעיניים. נשבעת... בקיצור, הקורס ארך ששה שבועות, וזכה לכינוי "שמ"ש" - שמירה, מטבח, שירותים. זה מה שעשינו במרבית הזמן. בין לבין - היו גם כמה שיעורים מועילים ורכשתי גם כמה מיומנויות שמלוות אותי עד היום. הבת שלך תלמד גם לסגל לעצמה את אוירת ה"שאנטי" הזאת. את ההמתנה המחוייבת ואח"כ את הפעילות הקדחתנית. בזמן ההמתנה, היא תלמד למצוא את התנוחה הטובה ביותר כדי לתפוס חרופון קטן, או למרוט גבות או לקשקש בסלולאר (מה שלנו בכלל לא היה). הבן שלי, כמה ימים לפני שהוא יוצא למילואים - כבר נכנס לאוירה הזאת של השאנטי. הוא יודע בדיוק שהיום הראשון והיום האחרון למילואים זה סתם טחינת זמן. בין לבין - הוא "מסתדר" (לטענתו)...

 

[סמדר בנ]

הצבא משום מה חושב

שכל מי שמתגייס מגיע עם יכולת נווט וידיעת הארץ על בוריה. גם אני הייתי המומה בהתחלה איך הם אמורים להגיע לבד לכל מיני מקומות, ואף אחד לא מסביר איך מגיעים. הפלא ופלא, הם כולם מסתדרים, לומדים להרים טלפון למודיעין או לבדוק באינטרנט. ילדי השמנת שרגילים שמסיעים אותם לכל מקום יודעים גם לעלות על אוטובוס... עדיין כמובן לפעמים הבלאגן חוגג, הרבה פעמים יד ימין לא יודעת מיד שמאל, בדומה לסיפור לשלך. לבת שלי הגדולה היה סיפור דומה - היא נשלחה במהלך השירות להעביר מיונים למלש"ביות מועמדות לתפקידי לחימה. נשלחה מהמוצב באיו"ש ללשכת הגיוס תה"ש. הגיעה לשם ואיש לא ידע על מה היא מדברת. הסתובבה שם כמה שעות. צילצלה למוצב, הקצין ששלח אותה בדיוק ישן... איש לא ידע לענות לה לאן להגיע או למי לפנות. בקיצור, בסוף אמא שלה

התקשרה לקצין ממז"י שהתקשר לגוף שאחראי על הכשרת הלוחמות ומסתבר שטעות קטנה - לא תה"ש אלא זיקים....לא נורא, הבדל של כמה עשרות ק"מ בלבד... בקשר לבזבוז הזמן זה מאוד אופיני להתחלות ומעברים וסביר שברגע שתיכנס לשיגרה, זה כבר לא יקרה. הכי חשוב כפי שכבר נאמר זה שהיא מרוצה. תאמיני לי שכל השאר שולי.

 

[אנישאלה]

סבלנות ופרופרציה

מה לעשות - זו מערכת שמנוהלת ע"י ילדים עבור ילדים. תנסי להקביל מה נדרש מתפקיד בצבא מול תפקיד מקביל באזרחות. למשל - מנהל\ת כ"א , מנהל\ת מחסן עם ציוד שעולה מיליונים , מנהל\ת עבודה , אח\ות במרפאה , פקיד\ה שמטפלת בציבור ועוד תפקידים . בכל תפקיד אזרחי מקביל נדרשת הכשרה של שנים + לימודים של שנה ויותר + נסיון .תקראי מודעות דרושים .בצבא כמה קורסים והילד\ה שעדיין לא מסוגל לארגן לעצמו יומן הופך למנהל. מה לעשות, זה מגבלות המערכת ןזה מה יש. לא לצפות מילד\ה שכל הנסיון שלו בחיים היה בית ספר+כמה קורסים שיהיה מנהל\ת מושלם . בסך הכל המערכת מתפקדת - בזכות המוטיבציה שמכסה על חוסר הידע והנסיון. מאיתנו נדרשת ערנות - למקרי הקצה .