cast no shadow
New member
לא מתים מאהבה?
לפני כעשרה חודשים טסתי לחו"ל לקורס לימודי קצר.
אני דתל"שית בארון (הורים, משפחה, חברים מהבית לא יודעים), וזו הייתה מבחינתי ההזדמנות האולי יחידה לחיות חיים חופשיים.
הגעתי לשם ומהר מאוד התחלתי במערכת יחסים אינטימית, שאח"כ הפכה גם לרומנטית, עם אחד השותפים שלי לדירה.
היינו יחד כל יום, כל היום, וכמה שניסיתי להחזיק את עצמי, בשלב מסוים התאהבתי בו.
הוא סימל בשבילי את כל מה שאני לא אוכל לעשות לעולם.
הייתי חופשייה איתו, פיזית ונפשית. מעולם לא הייתה לי מערכת יחסים קודם, ולכן הוא היה "הראשון" בכל כך הרבה מובנים.
התעלמתי מכל בעיה, כשהוא פגע בי בכיתי קצת והמשכתי הלאה.
פיתחתי סוג של תלות בהרגשה הטובה שהרגשתי רק מלהיות איתו. עם מישהו שרוצה אותי.
לפני כמעט ארבעה חודשים חזרתי לארץ.
כמובן שנפרדנו. לא היו מילות פרידה מרגשות, למעשה לא היה כלום. קמנו בבוקר ונסענו לשדה.
המשכנו אח"כ בקשר במיילים, לא הרבה, פעם בשבועיים שלושה. אח"כ הפסקנו למשך חודש וקצת.
הזמן שעובר לא משנה שום דבר.
תחושת הריקנות והבדידות רק מחריפה.
אני ממשיכה ללכת לעבודה, לצאת עם חברים, ללכת לחד"כ, כי אני יודעת שזה מה שאמור לעזור.
בפועל זה עוזר ליומיים-שלושה, ואז הנפילה כ"כ קשה.
אני מרגישה כעס על עצמי, שנתתי לעצמי להיקשר כל-כך שידעתי ששום דבר לא ייצא מזה.
הרציונאליות שהיא אולי הדבר שהכי מאפיין שלי כבר לא עוזרת.
אני חיה כל הזמן בחלום שאולי בכל זאת יהיה שם משהו, למרות שאני יודעת שאין סיכוי.
אני כועסת כי אני מתמוטטת מדבר שולי כמו פרידה.
יש לי, תודה לאל, שני הורים בריאים שחיים יחד, אחים אוהבים, אחיינים מושלמים והרבה חברים.
המצב הכלכלי טוב, הלימודים טובים ויש לי עבודה שהרבה היו רוצים.
חברים אומרים שאני סתם מקשה על עצמי, שלא עבר מספיק זמן.
אבל אני מרגישה אבודה.
כאילו הכל מאבד מהמשמעות שלו, ואני לא מצליחה להרגיש יותר שמחה.
אני צריכה עזרה, ולא יודעת מאיפה להתחיל.
לפני כעשרה חודשים טסתי לחו"ל לקורס לימודי קצר.
אני דתל"שית בארון (הורים, משפחה, חברים מהבית לא יודעים), וזו הייתה מבחינתי ההזדמנות האולי יחידה לחיות חיים חופשיים.
הגעתי לשם ומהר מאוד התחלתי במערכת יחסים אינטימית, שאח"כ הפכה גם לרומנטית, עם אחד השותפים שלי לדירה.
היינו יחד כל יום, כל היום, וכמה שניסיתי להחזיק את עצמי, בשלב מסוים התאהבתי בו.
הוא סימל בשבילי את כל מה שאני לא אוכל לעשות לעולם.
הייתי חופשייה איתו, פיזית ונפשית. מעולם לא הייתה לי מערכת יחסים קודם, ולכן הוא היה "הראשון" בכל כך הרבה מובנים.
התעלמתי מכל בעיה, כשהוא פגע בי בכיתי קצת והמשכתי הלאה.
פיתחתי סוג של תלות בהרגשה הטובה שהרגשתי רק מלהיות איתו. עם מישהו שרוצה אותי.
לפני כמעט ארבעה חודשים חזרתי לארץ.
כמובן שנפרדנו. לא היו מילות פרידה מרגשות, למעשה לא היה כלום. קמנו בבוקר ונסענו לשדה.
המשכנו אח"כ בקשר במיילים, לא הרבה, פעם בשבועיים שלושה. אח"כ הפסקנו למשך חודש וקצת.
הזמן שעובר לא משנה שום דבר.
תחושת הריקנות והבדידות רק מחריפה.
אני ממשיכה ללכת לעבודה, לצאת עם חברים, ללכת לחד"כ, כי אני יודעת שזה מה שאמור לעזור.
בפועל זה עוזר ליומיים-שלושה, ואז הנפילה כ"כ קשה.
אני מרגישה כעס על עצמי, שנתתי לעצמי להיקשר כל-כך שידעתי ששום דבר לא ייצא מזה.
הרציונאליות שהיא אולי הדבר שהכי מאפיין שלי כבר לא עוזרת.
אני חיה כל הזמן בחלום שאולי בכל זאת יהיה שם משהו, למרות שאני יודעת שאין סיכוי.
אני כועסת כי אני מתמוטטת מדבר שולי כמו פרידה.
יש לי, תודה לאל, שני הורים בריאים שחיים יחד, אחים אוהבים, אחיינים מושלמים והרבה חברים.
המצב הכלכלי טוב, הלימודים טובים ויש לי עבודה שהרבה היו רוצים.
חברים אומרים שאני סתם מקשה על עצמי, שלא עבר מספיק זמן.
אבל אני מרגישה אבודה.
כאילו הכל מאבד מהמשמעות שלו, ואני לא מצליחה להרגיש יותר שמחה.
אני צריכה עזרה, ולא יודעת מאיפה להתחיל.