לא משהו רציני

[a n i b e n 1 8]

לא משהו רציני

תראו את זה כאיזושהי התפרקות מהתסכול שאני חווה יום יום. אין לי אישיות בעיני הרבה אנשים ש"מכירים" אותי. אני נלקח כמובן מאליו, כילד השקט והביישן שלא צריך להתאמץ בכלל להכיר אותו כי הוא סנוב שלא מעוניין בכלל לענות על שאלות (אולי רק בכן ולא), לשאול בעצמו, או סתם להביע איזושהי דעה. לאנשים אין סבלנות, הם מסתכלים עליי ומצפים למשהו, איזושהי תגובה על משהו, תגובה במילים כמובן כי רק ככה אפשר להכיר בן אדם ולהבין מה הוא רוצה. אני מנסה שהתגובה שלי תהיה קצרה ככל האפשר, העיקר שה"שיחה" הזאת תסתיים כמה שיותר מהר. אינספור פעמים שמעתי את השאלה "מה?", ובכל הפעמים האלה אני נאלץ להביך את עצמי שוב ושוב. כמעט בכולן אני משנה את המילים והסדר שלהן, אבל לא תמיד זה עוזר והמבוכה מוכפלת. למה אני צריך להגיד משפט עשרות פעמים בראש לפני שאני אומר אותו וגם ככה הוא נשמע זוועה? אין לי אומץ להגיד מילים בספונטניות, וזה מה שמשעמם במה שאני אומר. הכל מתוכנן להיאמר בצורה הכי קצרה וכמה שיותר אינטליגנטית עם אוצר מילים מצומצם ביותר של מילים שאני בטוח בהם. אבל כשהגמגום פורץ החוצה, הכל קורס... כל מה שאמרתי, מתוחכם ומצחיק ככל שיהיה, יורד לטמיון ובמקומו התדמית של ילד מפגר תופסת יותר מקום ונשארת שם. זה מה שיש לי לזרוק, אני מקווה שמשאית הזבל תיקח את זה ולא תחזור לעולם.

 

[דנה1991]

../images/Emo8.gif

גם לי זה קורה כמעט כל הזמן..אבל אתה צריך להאמין בעצמך הרבה ולא לשים לב למה שהאחרים עושים, בין אם הם עושים פרצופים ובין אם הם צוחקים או משהו..

 

[ali052]

הכי מעצבן זה....

כשאתה אומר משהו למישהו והוא לא הבין אותך...והוא סתם אומר לך כן כן. בלי קשר לשאלה ששאלת אותו...

 

[ali052]

הכי מעצבן זה....

כשאתה אומר משהו למישהו והוא לא הבין אותך...והוא סתם אומר לך כן כן. בלי קשר לשאלה ששאלת אותו...

 

[a n i b e n 1 8]

התגובה הפיזית של האנשים פחות מפריעה לי

מה שהם חושבים עליי עמוק בליבם זה מה שחשוב לי, ואני יודע פחות או יותר מה הם חושבים כי אני שמעתי כל מיני מגמגמים בחיים שלי, ואיך נגיד את זה בלשון המעטה, זה לא נשמע טוב. אפילו שאני מזדהה איתם, או בעצם כמוהם בדיוק, אני מרגיש שאני מרחם עליהם כאילו יש להם איזושהי מגבלה שכלית, למרות שאני יודע שלא, אבל אתם יודעים... זה נשמע ככה. ככה אני באמת חושב למרות שאני מבין אותם וחי עם המגבלה הזאת בדיוק כמוהם, אז אם זה מה שאני חושב, מה חושבים אלה שאין להם את המגבלה הזאת? שלא יודעים את המחסום העצום שיש בדרך של ביטויי האישיות שלנו ואת התסכול שנגרם ע"י זה? לי כמו כולם, גם אלה שלא מגמגמים, איכפת מה אנשים חושבים עליי, וכל מי שיגיד אחרת הוא בעצם אומר את ההיפך מבלי להיות מודע לזה.

 

[shoshyyy]

לפעמים אנחנו עושים השלכות ....

על אנשים אחרים. כלומר, זה נשמע לי יותר שאצה מרחם על עצמך, אז אצה מפחד שאנשים אחרים ירחמו עלייך. רחמים תלויים בך ... אם תציג את עצמך בצורה גאה , תאמין לי אף אחד לא ירחם עלייך. אני מבינה אותך ואת תסכולך.... זה מאוד מוכר לי. יכולה להגיד לך שעם המון עבודה עצמית , נערכה עצמית גדחה ואנו אוהבים את עצמינו כל פעם קצת יותר.

 

[a n i b e n 1 8]

איך אפשר?

אני לא יכול להציג את עצמי בצורה גאה, זאת הבעיה שלי ועל זה אני מדבר, על חוסר היכולת שלי לבטא את האישיות שלי, את מה שאני רוצה להגיד, ויש לי הרבה מה לומר. אני מרחם על עצמי כי אני מרגיש שאני לא מממש את עצמי, אפילו לא טיפה. אני רוצה שאנשים יכירו אותי, אני רוצה להכיר אנשים, לדבר, לצחוק, לספר בדיחות סיפורים וחוויות. אין לי את הדברים האלה, אלה הכישורים החברתיים הבסיסיים ביותר שכל אחד לוקח כמובן מאליו. ואני לא ביישן, להיפך, אני רוצה להתפרץ על העולם, לכבוש נשים, לחוות אהבות ולהרשים אנשים. זה מה שמגביר את התסכול שלי לגבי הגמגום, הוא מראה אותי כבן אדם שונה לגמרי ממי שאני וממי שאני רוצה להיראות כי אני גאה באישיות שלי, אני חושב שיש לי המון מה לתרום, כלואים בתוכי המון חוות דעת ורעיונות ואין שום מפתח.

 

[shoshyyy]

לשם עניין ....

איפה אתה מבטא את היכולות שלך.... יש תחום, חברה (משפחה, חברים) שאתה מרגיש בעל שליטה, בעל נוכחות וחשיבות, שמקשיבים לך ? אני אמליץ לך לקרוא ספרות מקצועית על גמגום ... מה שאתה מתאר עכשיו אופייני למגמגים ... הצורך לפרוץ מול הצורך להתעכב (hold back) . הרבה מדברים על כך שבדיוק על זה יושב הגמגום. אם אתה יודע אנגלית... תקרא את המאמרים של john harisson ... הם מלמדים, ומראים לפעמים דברים שאנחנו לא מודעים אליהם. כדי לפרוץ ... צריכים להתאמן ....להתחיל מקטן ...להציב מטרות אפשריות ולא גדולות מדי כדי לא לתסכל את עצמך. להתחיל עם איזה חוג ... כדי להתרגל להיות בסביבת אנשים .. אחר כך אולי להתחיל לדבר קצת. זה ביחד עם לקרוא ספרים שקשורים להעצמה עצמית. וביחד עם לדבר על גמגום עם כל הסובבים שלך, לא להסתיר אותו , לדבר עליו. אני בת 25 .... התחלתי את התהליך הזה בגיל 20 ... למדתי המון ... אך יש עוד המון ללמוד.

 

[לב המאמין]

כוחם של מעשים גדול מכוחן של מילים../images/Emo189.gif

אנשים מכירים אותך לא בשל המילים שאת אומר אלא בעיקר בשל המעשים שאתה עושה. אתה לא חייב לדבר בכדי למצוא חן בעיני אנשים, אתה גם לא חייב לשתוק כדי להיראות רע בעיניהם. המעשים שלך והבחירות שלך מדברים במקומך

. תסכים איתי שלא הגמגום הוא שמקביל אותך, לא הגמגום מונע ממך להיות כל מה שאי פעם רצית אלא מה שמגביל אותך זה רק אתה עצמך. לפי ההודעה שלך נשמע שהגמגום שלך די קל (בסופו של דבר למרות כל הקשיים אתה מצליח להסתיר אותו פחות או יותר). אני מכיר אישית אנשים שהגמגום שלהם בינוני-כבד ובכל זאת זה לא מפריע להם לתפקד בשום צורה (הרבה דוגמאות כאלו אתה יכול למצוא בפורום). הזבל שהמשאית צריכה לקחת היא לא הגמגום אלא את ההתייחסות שלך לגמגום. בהצלחה

לב.

 

[a n i b e n 1 8]

המעשים לא תמיד מהווים תחליף לדיבור

יש מצבים שאתה פשוט חייב אותו. וכשאתה חייב אותו אתה מתחיל להשתמש בו ולאט לאט אתה מבין שזה לא יילך לך הפעם, שאתה לא תצליח להגיד את מה שרצית וכל מה שעשית עם הדיבור זה להביך את עצמך. במצבים כאלה רק הגמגום מונע ממני לעשות מה שאני רוצה, שזה להביע את עצמי כמו שצריך. אני מגביל את עצמי כי אני מודע (כנראה יותר מידי) להשלכות שזה יכול ליצור לי ולאחרים. לי זה יוצר תסכול ותחושה מעיקה של מבוכה ולעיתים פספוס, לאחרים זה יוצר את התדמית השגויה שהם רואים בי. הגמגום כן מונע ממני לממש את עצמי כמו שצריך, כפי שאני רוצה, כי הוא לקח ממני את הכלי הבסיסי של התקשורת בין אנשים. ומבחינתי מימוש עצמי הוא לא רק במעשים או הישגים, אלא גם בהעברת האישיות שלי כפי שהיא ע"י הצגת הדעות והרעיונות שיש לי שיכולים להתבטא רק בדיבור. רוב הסיכויים שההתייחסות שלי אל הגמגום היא שגויה, אני מודה, אבל קשה מאוד לשנות אותה כשאין בך שום אמונה ותקווה, אלא רק המציאות עומדת מולך והיא לא כל כך מסבירה פנים. אני לא יודע למה שיתפתי אתכם בבעיה שלי, כנראה שהייתי צריך לפרוק את האבנים הקטנות האלה מהלב כדי איכשהו להקל קצת על התסכול. אני לא יודע אם זה עזר אבל בהחלט הבאתם לי קצת כלים בעזרת הדעות המגוונות לבחון את עצמי מחדש, אולי זה יוריד עוד כמה אבנים ויפתח את הדרך לראייה חדשה ושונה.

 

[מרינקי]

אני יודעת למה שיתפת..

כרגע הצגת לנו את האישיות המופלאה שלך בדרך בה אתה מרגיש נוח לתקשר... קשה לי לתת עצות כי גם אני עדיין מתקשה באותה בעיה, למרות שהגמגום שלי קל עד אפסי. אחת ההרגשות היותר איומות היא כאשר אתה מודע לכך שהאישיות שאתה מציג היא לא האישיות שלך.. אין ברירה אלא להמשיך להלחם ולחפש את ההזדמנויות בהן אתה כן מצליח יותר, למצוא את האנשים איתם אתה מצליח לתקשר טוב וללמוד איפה הבעיה ומה עוזר לך... בסופו של דבר אני מאמינה שאין דבר בחיים שקורה לנו סתם וכל דבר מלמד אותנו משהו. אני גם מאמינה שכל אדם יש לו בעיה כלשהי, קושי כלשהו, פחד כלשהו ולכן אין אדם שהוא באמת מעליך, רק אדם שמציג את עצמו ככזה וכך צריך להתייחס לזה. בהצלחה

 

[a n i b e n 1 8]

צודקת, אולי זה באמת מה שרציתי...

רציתי לכפר במידה מסויימת על מה שאני לא יכול לעשות במציאות. הבאת אחלה עצות, אני ינסה ליישם אותן.

 

[מרינקי]

תודה, בהצלחה..

 

[Impious]

יש תקופות ויש תקופות

אתמול היה לי יום אחד המזעזעים.. הייתי ביותר מדי סיטואציות שנדרשתי לצעוק כשאני מדבר (יותר מדי רעש ברקע) ואני לא מסתדר עם זה משהו משהו. קיצר מחכים לזמנים טובים יותר

 

[dudu2873]

צודק..

לי למשל יש בעיה להגיד את שם העיר שלי שאני צריך לנסוע באוטובוס או לשאול שם של רחוב... אבל אני חושב שהתרגלתי לזה {לאין סבלנות של אנשים}.. אתה יודע אני חושב שכמה שאתה בוגר יותר ככה זה כבר לא מזיז כ"כ... לכולם יש בעיות ..לא.. המשך יום טוב לכולם..