קול מחאה נשמע../images/Emo124.gif
אני חייב להרים קול מחאה, אבל אפתח בסיפור מהווי בית הספר. יש מורים ותיקים בהרבה ממני, שיום-יום ממשיכים להזדעזע עד עמקי נשמתם מהעובדה שיש תלמידים שלא אוהבים ללמוד, ושיש תלמידות עם חולצות בטן, ושתלמידים עושים רעש ומנבלים את פיהם ללא כל מבוכה. לאחר שסיימו להטיף מוסר ארכאי וטרחני לתלמידים בשיעור, הם מכלים את זמן ההפסקה בוויכוחים עם מורים אחרים כדוגמתם בהם כל צד מנסה להראות שהתלמידים שלו יותר גרועים משל זולתו. כמובן שלחיזוק טיעוניהם הם מזכירים איך היה "פעם" כשהכל היה נפלא והתלמידים השתוקקו ללמוד ופנו זה לזה בנימוס ובגוף שלישי. אגב, גם אני שמתי לב שכשהייתי תלמיד, כל המורים היו מנוולים ורק רצו לדפוק את התלמידים התמימים, ואילו כיום משהפכתי מורה נתהפכו גם היוצרות והתלמידים הפכו למנוולים שממררים את חיי מוריהם האומללים שליבם רוחש רק טוב.. כל ההקדמה הארוכה הזו באה (במלרע!) מפני שנוצרה איזו נורמה בקרב כוחותינו שבכל פעם שאנו מגלים "לחרדתנו" שמישהו אמר "שלוש ילדים" או "אני יכתוב לך" או "יש לי עט כחולה", אנו ישר רצים אחוזי פלצות לפורום ומדווחים לכל מאן דבעי על התגלית המרעישה (בבחינת "מה מצאתי ולא ידעתי"), ולעיתים אנו אף מהדרין במצוות הלבנת פני הזולת ברבים עד כדי כך שאני משרשרים לנוול הרשע שההין לפגוע בקודשי לשון האומה תגובה צינית שנועדה לא להעמידו על טעותו אלא לשתף את שאר חברינו בחגא. הדברים האלו מופנים כלפי כולנו ולא כלפי כותבת הודעה זו: מי שאהבת הלשון שבלבו כה עזה עד כי היא גורמת לו לבטל נורמות של דרך ארץ, נזקו יוצא בהפסדו: גם לא שיפר את מצב הלשון וגם העליב. במקרה הטוב צחקנו על פלוני מאוחרי הגב מבלי שהוא ידע והרגשנו "מאוד חכמים ותרבותיים", במקרה הגרוע צחקנו על מישהו בפניו וגם לא ענינו על שאלתו "כדי שילמד בדרך הקשה".