אז ככה...
דיברתי עם חברים ומשפחה, הייתי (ועודני) בטיפול, גם לגבי הסיטואציה וגם לשיפור עצמי בכלל ועדיין לא מצליחה להיות במקום הסופי הזה.
מצחיק שאתה אומר שבטח עברתי חוויה דומה בעבר כי כבר הייתי נשואה, אבל אז לא היו ילדים אז הכל היה יותר פשוט.
למרות שאני לא יכולה לומא שהילדים הם ההתלבטות העיקרית שלי כי אני לא בטוחה שמה שיש כרגע יותר טוב להם מהורים פרודים אך מאושרים, שלווים.
אני מעדיפה לא לתת להם מודל לזוגיות אלא ללמד אותם ולתת להם למצוא את דרכם לבד מאשר לתת להם מודל דפוק לזוגיות ואז שיצטרכו להלחם בשדים השליליים האלו.
האמת שבגירושים הקודמים פשוט הגעתי למצב שהרגשתי שאני לא יכולה לנשום שם יותר אבל שם זה היה "קל" יותר,
הבעל היה מסרס ועל גבול המתעלל רגשית והייתי כבויה וכבר לא אהבתי.
הפעם, אני לא בטוחה לגבי נושא האהבה, אבל כן הייתי יכולה להתגבר על הכל מלבד מחלוקת אחת שקיימת בזוגיות שלנו שהיא מבחינתי ה- deal breaker-
פרנסה.
אני עובדת במשרה מלאה וברוב המקרים גם אוספת את הילדים. בעלי לעומת זאת כבר כמה שנים לא ממש עובד, מוגדר כעצמאי אבל ממש לא מקדם את העסק, מכניס לדעתי ממוצע של 4,000 ש"ח בחודש סתם בגלל שאת רוב זמנו הוא לא מקדיש לעבודה.
מבזבז כסף על מותרות, לא טורח ממש לנסות לחסוך ובינתיים כל החסכונות שאיתם הגעתי לנישואים נעלמו..
חיים בדירה פיצית של המשפחה שלו כי אין כסף לשכירות וגם נעזרים במשפחה שלי.
וכל זה רק כי הוא לא באמת לוקח אחריות על המשפחה שלו.
מרגישה שאני סוחבת אותו כעול על כתפי ומכאן גם מגיע הלחץ שלי להגיע להחלטה. כל חודש נוסף שאני איתו כורה לי בור יותר ויותר עמוק כלכלית.
מצטערת שיצא כ"כ ארוך, אבל ביקשתם פירוט
תודה!!
