לא מסוגלת להחליט

[triste madre]

לא מסוגלת להחליט

שלום לכולן. רציתי לשאול את מי שעברה את התהליך איך היא הצליחה לקבל את ההחלטה...לעובר שלי גילו בסקירה מוקדמת בשבוע 16 ממצא שנקרא אומפלוצלה, שבאחוז גבוה מגיע עם מומים גנטיים או מבניים. בנתיים לא מצאו אף ממצא אחר, ותשובת בדיקת מי השפיר עוד לא הגיעה. הבעיה היא שגם אם המי שפיר תקינים, וגם אם לא ימצאו אף מום אחר, יש אחוז גבוה מאוד (אני מעריכה שבין 10 ל- 20%) שהוא יוולד עם מומים נוספים, יתכן קשים. אני לא מצליחה לקבל את ההחלטה, קשה לי עם המחשבה שאפגע בעובר שאולי כן יוכל להוולד בריא, פרט למום שראו, שבפני עצמו ניתן לתיקון. מצד שני אני פוחדת להמשיך בהריון, "להמר" ולגלות שיש לי ילד פגוע לכל החיים. אני גם מאוד פוחדת מהתהליך של הפסקת ההריון (בשלב הזה הרופא שלי ממליץ על "לידה") ואשמח לשמוע ממי שעברה זאת בערך בשלב שלי (סביב שבוע 18- 19) על התהליך. תודה לכל מי שיכולה לתרום מניסיונה

 

[גילי אגר]

באמת קשה להחליט, והלוואי ולא היית צריכה

שלום לך. לא התמודדתי עם החלטה שכזו אך אני הכרתי בשנים האחרונות נשים רבות במצב זה, הנאלצותי לקבל החלטות בנושא הפסקת הריון תחת תנאים של חוסר וודאות, וזה נורא נורא קשה. קשה לקחת נתונים מספריים ואחוזיים ולהפוך אותם להחלטה. זה נושא שחקרתי מבחינה מקצועית, ולמדתי שבהחלטות בהן האדם מרגיש שעליו לבחור בין שתי אפשרויות לא טובות, הנטייה הטבעית היא לנסות לתת למישהו או משהו אחר להחליט. אין פתרון קל ואין החלטה קלה. מה שאני אומרת במקרים כאלה, זה שאין החלטה נכונה. אנשים שונים עושים ילדים ממטרות שונות, עם אמצעים כלכליים ורגשיים שונים ועם כוחות ויכולות מסוגים שונים. הרי ישנם אנשים שבוחרים לאמץ בשלב מסויים בחייהם ילד עם תסמונת דאון כי זה מה שהם מרגישים שהם זקוקים לו ויכולים לתת כעת בחייהם, ומאידך ישנם אנשים שמפילים הריון תקין לא מתוכנן כי הוא לא מתאים להם בל"וז שתכננו לעצמם מכל מני בחינות, או כי הם מרגישים שאין להם פנאי ויכולת לגדל כעת ילד, גם אם הוא בריא לחלוטין. וכל הגישות הללו הן בסדר. אני חושבת שאת צריכה לשאול את עצמך בכנות, האם את מוכנה להתמודד עם ילד פגוע ועם ההשלכות שישנן למצב כזה. וכל תשובה שתתני לעצמך היא לגיטימית ויהיה עלייך לפעול לפיה, כי את זו שתצטרך לחיות את זה יום יום (יחד עם מי שנמצא איתך בזוגיות אם יש מישהו כזה). קשה לחשוב שאולי את מפסיקה הריון של ילד בריא אם תחליטי להפסיקו, אבל זה חלק מהקושי שמתלווה לכל הפסקת הריון שהרי תמיד כמעט ישנו סיכוי אפילו אפסי שדברים היו מסתדרים והספק כמעט תמיד קיים. נסי לא לשפוט את עצמך לכאן או לכאן, ודעי שאת מצויה בהתלבטות קשה שאיש מבחוץ אינו יכול להחליט עבורך מה נכון לעשות בה. מאחלת לך שתהיי חזקה בתהליך ההתלבטות, ההחלטה ותוצאותיה. הגעת לפורום מדהים. בטוחה שתהיינה כאן הרבה תגובות משמעותיות. בהצלחה, גילי.

 

[סיקי2]

מניסיוני הדומה והלא דומה

האמפולוצלה בהריוני נתגלתה בשקיפות עורפית בשבוע 13 ,בנוסף לעורף מעובה היה סיוכי של 1 ל- 3 לבעיה- עשיתי בדיקת סיסי שיליה והייתי בת 40 וקצת ,לאחר שנתיים טיפולי פוריות , הריון ראשון!!! מפרוט הנתונים שלך אני מבינה שעדיין יש סיכוי שאין בעיה - לי היה ברור שהבדיקה הינה רק לאישור קיום בעיה , אך גם נתתי את הדעת לאופציה חסרת הסיכוי , שאין בעיה ובכל זאת יוולד ילד שמייד יצטרך להכנס לניתוח סגירת בטן. אופציה שזעזעה אותי ולכן היה לי ברור שהכיוון היחיד הינו גרידה בשבוע 14 (אמנם פחות בעייתי להחלטה כשבוע 18 ... ) . אחרי שנה הריתי פעם נוספת וילדתי!

 

[מקוםבלב]

../images/Emo201.gifשלום לך,

אני חושבת שזו אחת ההחלטות הקשות ביותר שהורים צריכים לעמוד בפניה. ההחלטה מאוד קשה במיוחד שאין משהו ברור בוודאות. כמו שגילי כתבה, את צריכה לחשוב אם את רוצה ומסוגלת להביא לעולם ילד פגוע גם בשבילכם כמשפחה וגם לילד עצמו. אולי כדאי ללכת לעוד חוות דעת באולטראסאונד (במקרה שעוד לא היית). בשבוע 18-19 יש עדיין בתי חולים שעושים גרידה. יש בתי חולים שמעדיפים לידה שקטה.גם את זה כדאי לבדוק. יש עוד דרך לגלות האם יש מומים נוספים? אני מאמינה ובטוחה שתשקלי את כל הדברים ובסופו של דבר תדעי בליבך מה י ההחלטה הנכונה עבורך. לאף אחד מבחוץ אין את הזכות והיכולת להחליט . יש פה בנות שעברו תהליך דומה. אני מקווה שהן תשתפנה אותך . ליבי איתך.

 

[פילפילונת26]

מבינה לליבך

גם אני הייתי צריכה לקבל החלטה על הפסקת הריון על סמך אחוזים וסבירות גבוהה. אצלי השקיפות היתה לא תקינה ובצקות כלליות בעובר. מצד אחד יכולנו לחכות ולעשות המון בדיקות אבל הרופא אמר בוודאות שגם אם כולן יצאו תקינות, עדיין כמו במקרה שלך יהיה סיכוי של 10% שהתינוק יוולד עם תסמונת של פיגור כלשהו. ההחלטה היתה נורא נורא נורא קשה. בן זוגי ואני עברנו שבוע שלם של ייסורים ומחשבות. האם ייתכן שהבדיקה היתה לא תקינה? אולי נלך לעוד רופא והוא יגיד אחרת? אולי כן כדאי לחכות לתוצאה חותכת, אולי אחת מהבדיקות כן יראו שמשהו גנטי אכן לא בסדר ואז ההחלטה תהיה יותר קלה... הבעיה היא שגם אם היינו מחכים, עוברים עוד ועוד שבוע בהריון, עוד ועוד בדיקה שנגיד והיתה יוצאת תקינה, זה רק היה מקשה עוד יותר כי היינו יותר נקשרים להריון וכל בדיקה, אם במקרה היתה יוצאת תקינה היתה רק מפיחה בנו עוד תקווה שאולי כן הכל בסדר..... עדיין, בסופו של דבר אנחנו היינו נשארים עם סיכוי של 1:10 לילד עם פגיעה חמורה כלשהי. אני לא יכולה להגיד לך שלא רודפת אותי המחשבה שאולי הרגתי עובר בריא - שאולי כל זה היה לחינם והייתי יכולה להיות עדיין בהריון עכשיו ולהמשיך את החלום. אבל עדיין - אנחנו פשוט לא היינו מוכנים לקחת את הסיכון של ילד עם פגיעה כזו - לדעתנו זו פשוט אומללות עבורו ועבור כל הסובבים אותו וזה מה שהכריע את הכף בסופו של דבר. אני גדלתי בבית שבו אחד מאחיי נולד עם תסמונת גנטית, אומנם לא מאוד חמורה אבל עדיין מאוד לא נעימה. אחרי שראיתי מקרוב את מסכת הייסורים שהוא עבר, כל שנה עם בדיקות וחששות, הניכור מהילדים בגילו ועוד קשיים שהתווספו - ובנוסף את הצער שזה גם להורי וגם ההשפעות של זה עליי ועל שאר האחים - הבנתי שאני פשוט לא מוכנה לקחת את הסיכון. באחוזים ומספרים זה נשמע ממש קצת - 1:10 זה אומר שתשע יצאו בריאים, לא? אבל עדיין, זה חיים של אנשים והסיכון הזה היה גדול מדי עבורנו. בכל אופן, אנחנו קיבלנו את ההחלטה לסיים את ההריון, עם כל הכאב והצער שבאובדן. עברו רק יומיים, אני עדיין מאוד עצובה וכואבת. מנסה לנחם את עצמי בכך שזו היתה החלטה של חוסר ברירה וההחלטה הנכונה עבורי. מקווה שעזרתי.

 

[אר קי]

ההחלטה מאוד קשה

לנו היה "מזל" והמום בעובר שלנו היה ברור ללא צל של ספק מה שעשה את ההחלטה קלה. אני חושבת שאת צריכה בעיקר לשאול את עצמך אם תהיי מסוגלת להתמודד עם ילד פגוע. ללכת על המקרה הגרוע ולחשוב אם זה משהו שאת יכולה לחיות איתו. כמו שנאמר, לכל אחד יש שיקולים אחרים ויכולות התמודדות אחרות כך שאף אחד אחר לא יכול להחליט עבורך מה מתאים לך.

 

[ללוצינקה]

זו החלטה מייסרת וכ"כ מבינה אותך

אצלנו השקיפות היתה של 1:19 אך עם בד' הדם הנילווית והחלבון העוברי זה עלה ל 1:340 ! בסקירה הראשונה הכל היה מצויין ואת סטירת הלחי קיבלנו עם התוצאות של המי שפיר-בעיה כרומוזומלית אצל העובר (בודאות לא היה תיסמונת דאון). מבחינה סטטיסטית וע"פ הספרות היה לנו סיכון של 90%! מבחינה קלינית העובר היה תקין והתפתח לפי גילו. נקרענו עם ההחלטה האם להתייחס לסטטיסטיקה וספרות או להתפתחות התקינה של העובר (חשבנו שאם היו לפחות רואים ממצא חריג בהתפתחות שלו זה היה מקל על ההחלטה.) אז הלכנו ליעוץ גנטי נוסף אצל פרופ' שוחט. הוא "אישר" את ההחלטה להפסיק את ההריון.עברתי גרידה בשבוע 22+0 באסה"ר. אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני שלמה עם ההחלטה.להגיד לך שאני כל הזמן מאמינה לעצמי??

הספק תמיד קיים. ה"מה אם".. האמת היא פשוטה-אף פעם לא נדע. בסופו של דבר אני אומרת שמרבית הסיכויים שמנעתי מהילד שלי חיים שלמים של סבל.ממנו ומהאחים שיהיו לו בעתיד. מחזקת ומחבקת אותך בתקופה הקשה שאת עוברת

 

[אפרוחית 4]

החלטה באמת קשה

אני במקומך הייתי מחכה לתוצאות מי השפיר, במידה ויהיה תקין שווה ללכת להתיעץ עם עוד רופא מומחה ולשמוע עוד חוות דעת. לגבי הפסקת הריון , אני עברתי בשבוע 18 בשל הפסקת דופק עשיתי גרידה. בבית חולים אסף הרופא עושים גרידות עד שבוע 23. כך שאני במקומך הייתי מחכה ואם תחליטי להפסיק את ההריון ממליצה בחום לגשת לאסף הרופא כי הם המומחים בגרידות בשבוע שכזה. לא הייתי עושה לידה בשבוע כזה. גם ככה הסיטואציה קשה, למה לעבור עוד סבל של גרימת לידה וצירים...

 

[triste madre]

תודה רבה לכל מי שהגיבה ועוד שאלה

אני כנראה אחכה לתוצאות מי השפיר ולאולטרה סאונד הבא. אבל אני לא מאמינה שיהיו לי באמת נתונים אחרים לכאן או לכאן. אם אני אעשה הפסקת הריון זה יצא סביב שבוע 20 ואני לא אבחר בגרידה בגלל הסיכון בשלב זה, למרות שהאופציה השניה יותר קשה וארוכה. מישהי יודעת להגיד לי אם אני אהיה זכאית לחופשה וכמה זמן? ואם במקרה למישהי היה עובר עם אומפלוצלה או שהיא מכירה מישהי כזו, אני אשמח לשמוע במה היא בחרה ומה היו התוצאות. ממש תודה לכולכן. זה מחמם את הלב למצוא פורום כזה בזמן קשה.

 

[shoosh101]

היי,

אני חושבת שטוב שתחכי לתוצאות הסופיות של מי השפיר, בסופו של דבר זו הבדיקה הכי מהימנה לבדיקה של בעיות כרומוזומליות ורק היא יכולה לתת תשובה של 100%. לגבי חופשה - לחופשת לידה מביטוח לאומי זכאית מי שילדה אחרי שבוע 26, או מי שילדה קודם לכן תינוק חי (אפילו אם נפטר אחרי זמן קצר). אלה הקריטריונים של ביטוח לאומי, דביליים לגמרי לדעתי... (אני ילדתי בשבוע 23 תאומים שלא נולדו חיים, ולא הייתי זכאית לכלום מביטוח לאומי למרות שמדובר בלידה לכל דבר). כמובן שמגיעה חופשת מחלה ממקום העבודה שלך, וזה על פי כמות ימי המחלה שצברת, ולפי מספר ימי המחלה שהרופא רושם לך (ולרוב הוא ירשום כמה ימים שתבקשי). אני מחזיקה אצבעות שבכל זאת יהיו הפתעות טובות בבדיקת מי השפיר

ואם חס וחלילה לא כך יהיה, תדעי שאת לא צריכה לעבור את התהליך הקשה הזה לבד, יש דולות שיכולות ללוות אותך ולעזור עד כמה שניתן, וגם כאן בפורום יוכלו להמליץ לך לאיזה בית חולים כדאי ללכת על מנת שהחווייה תהיה קצת פחות קשה.

 

[שיבולתשועל]

לידה ולא גרידה

הי אני עברתי לידת הפלה בשבוע 22, אני ממש לא ממליצה לעשות גרידה!הלידה הרבה פחות מסוכנת, וגם לא נוראית כמו שאפשר לחשוב

 

[triste madre]

שיבולת שועל - אשמח לעוד פרטים

קודם כל ברור לי שאבחר בבוארו ("לידה") ולא בגרידה, בגלל הסיכונים בשלב זה. אבל אני ממש חרדה מהתהליך, הן מהפן הנפשי והן הפיזי (אמרו לי שזה יכול להיות ארוך מאוד, אפילו יומיים ואני חושבת לעצמי - אז יומיים אסבול צירי לידה בשביל כלום או לחולפין אהיה משותקת מאפידורל יומיים?) אם זה לא עד כדי כך נורא זה קצת ינחם אותי, אז אם לא אכפת לך לספר לי קצת יותר אני מאוד אודה לך.

 

[shoosh101]

את כבר יודעת לאיזה בית חולים תלכי?

אני ילדתי באסף הרופא ואני חושבת שחלק ממה שעשה את הלידה ליותר נסבלת היה הצוות המדהים בחדר לידה. היו איתי שתי מיילדות נפלאות, רגישות, שעשו הכל כדי שיהיה יותר קל וגם הרופאים היו מאוד רגישים לסיטואציה הקשה. מכיוון שאצלך מדובר בתהליך שהוא ידוע מראש (אצלי זה קרה בהפתעה) את יכולה ליצור קשר עם דולה שתלווה אותך, נראה לי שגם זה יכול מאוד לעזור. לגבי התהליך עצמו, כן, הוא יכול להיות ארוך, כי לוקח זמן עד שהפיטוצין (החומר שנותנים כדי לגרום צירים) עובד. אצלי כל התהליך מרגע תחילת הפיטוצין ועד ללידה לקח כ- 12 שעות. יש נשים שזה לוקח אצלן יותר זמן. כשאת מגיעה לחדר לידה מחברים אותך לאינפוזיה עם פיטוצין, ולמוניטור צירים. לפי המוניטור רואים אם להגדיל את המינון של הפיטוצין או לא. אחת לכמה זמן בודקים גם פתיחה של צוואר הרחם. לי הצירים בהתחלה לא כאבו בכלל, אח"כ הם התגברו והרגשתי התקשויות של הבטן (עדיין לא כואבות), ורק אחרי כמה שעות הגיעו הצירים הכואבים. ביקשתי אפידורל רק חצי שעה לפני הסוף (ואם הייתי יודעת שזה כבר ממש הסוף אולי בכלל הייתי מוותרת). מה שהדגישו לי כל הזמן זה שבלידה כזאת אפשר לקבל אפידורל מתי שרוצים, לא צריך לסבול כאבים. אפשר גם לקבל זריקת טישטוש במקום האפידורל. לא יודעת אילו עוד פרטים לכתוב, תשאלי כל מה שבא לך, אני יודעת כמה התהליך הזה מפחיד. באמת העצה הכי טובה זה לבוא עם מלווה שיוכל לתמוך, אם זה בן זוג או אמא או דולה, מי שהכי נוח לך איתו. מקווה שיעבור בקלות עד כמה שניתן.

 

[triste madre]

תודה רבה לך. עוד שאלה קטנה

העזת להסתכל עליו/עליה? אני ארגיש נורא לא להפרד, אבל גם חוששת מהמראה (יהיה שבוע 19 או 20 כנראה). למישהי יש עיצה בעניין הזה?

 

[אנה1979]

triste madre

הי, מצטערת על המצב הבלתי אפשרי שאת נמצאת. אני עברתי לידה שקטה בשבוע 19+3 ואני בחרתי שלא לראות את העוברית שלי. במקרה שלי הכל היה מהיר ופתאומי, בבוקר הייתי בהריון וכרגיל, בצהרים היו התכווצויות וקצת דימום, ובערב כבר לידה כך שהייתי ממש בהלם, בשוק טוטאלי ואפילו לא בכיתי, הרגשתי שאני בסרט אימה. הרגשתי שעוברת עלי טראומה קשה ולא רציתי להוסיף עוד על עצמי ולראות את העוברית. סך הכל זה עדין שלב יחסית מוקדם וחששתי מהמראה, היא היתה בסך הכל 235 גרם ולא רציתי שתמונה קשה תחקק לי בזיכרון. אין לי מושג איך באמת נראה עובר בשלב כזה ואולי זה לא כזה מפחיד כמו שחשבתי אבל בתוך כל הבלאגן זה מה שהאינסטינקטים שלי ושל בעלי אמרו לנו. החלטה לא פשוטה ובעיקר אישית, יכל להיות שדווקא אם רואים את העובר אפשר להיפרד טוב יותר. אני בחרתי שלא ו-5 שבועות אחרי אני חושבת שאני שלמה עם ההחלטה. לא יודעת בדיוק מה לאחל לך... אם תעברי את זה אז שיעבור מהר ובשלום.

 

[shoosh101]

כן. ואני שמחה על כך.

ידעתי שאני רוצה להיפרד משני הקטנים שלי, ומצד שני פחדתי שאולי המראה שלהם יהיה מרתיע. בחדר לידה שאלתי את המיילדת שהיתה איתי האם עובר בן 23 שבועות נראה כמו תינוק, או שהיא חושבת שעדיף לי לא להסתכל. היא אמרה שבשלב הזה העובר נראה ממש כמו תינוק רגיל, רק הרבה הרבה יותר קטן. היא חשבה שאם אני מרגישה שאני רוצה, זה יהיה טוב להיפרד. היא גם אמרה לי שאם אני לא מרגישה שאני יכולה לעשות זאת כרגע, הם יכולים לצלם עבורי, ולשמור לי את התמונות עד שאבחר שאני רוצה אותן. סיכמתי איתה שאחרי שהם יוולדו היא תסתכל ותחליט אם הם נראים בסדר או לא. אמרתי לה שאני לא אבקש לראות, ואני לא אשאל, שאני סומכת על החלטתה. בסופו של דבר, כמה דקות אחרי הלידה היא פשוט הביאה לי את אחד מהם, עטוף בשמיכה, והחזקתי אותו על הידיים כמה דקות, ליטפתי, נפרדתי. זה היה לי מאוד קשה, אבל לא היה בו שום דבר מרתיע, הוא היה מושלם, יפה, פנים שלוות, פשוט מאוד קטן. את התינוק שני היא לא הביאה לי, ואני לא שאלתי ולא ביקשתי. אחרי כמה שבועות שאלתי את בעלי מדוע לא נתנו לי גם את השני, הוא אמר שזה לא שהוא נראה שונה (הוא דווקא היה הגדול מביניהם) אלא שהמיילדת פשוט חשבה שיותר מדי קשה לי. קשה לי לייעץ, כי מה שטוב למישהי אחת לא בהכרח טוב לאחרת... לי היה טוב להיפרד, אם כי מאוד קשה רגשית, והיום אני מצטערת שנפרדתי רק מאחד מהם. אולי העצה היא לדבר מראש עם המיילדת ולבקש שתיתן לך את התינוק רק במידה והמראה לא קשה מדי.

 

[גילי אגר]

דולה

שוב שלום. אם תבחרי בתהליך של לידה, תוכלי לשקול לקחת דולה שמתמחה בליווי נשים במהלך אובדן הריון. יש כמה כאלה, ומתגובות של נשים שכתבו כאן ניתן לראות שהליווי המיוחד והתומך הזה היה להן משמעותי במהלך הלידה השקטה. הן מקימות כעת מיזם לבצע ליווי כזה בהתנדבות. הדולה שכתבה כאן בנושא זה שמה סיון אופירי ואולי תוכלי להתייעץ אתה. שיעבור בקלות פיסית ובעמידות רגשית. אתך, גילי

 

[triste madre]

לגבי דולה

תודה על העיצות, אבל מהרבה סיבות דולה לא תהיה אפשרית וזה גם לא ממש מה שמתאים לי. אבל כל הכבוד לאלו שמתנדבות לעזור לנשים במצב הזה, אני מורידה את הכובע, זה כל כך קשה להיות שם. בכל מקרה בעלי יהיה איתי ואני מאמינה שידע לתמוך ואני בטוחה שהגניקולוג שלי והצוות המטפל בבית החולים יעשו ככל יכולתם. מבחינה זו יש לי את ה"מזל" להיות פרסונל. נשמע שכמעט החלטתי, אבל אני עדיין לא מסוגלת להאמין שהסיוט הזה עומד להתרחש, ועדיין בא לי להתעלם מזה שקיים מום בעובר ולא לוותר על ההריון, ועדיין אני פוחדת שרגשות האשם ירדפו אותי, כי אף אחד לא יכול להגיד לי שהוא בהכרח יצא פגוע, מעבר לבעיה שאפשר לנתח. רק שאף אחד לא יכול להבטיח שהוא יהיה בריא ואת המחיר של "להמר" ולטעות אני כנראה לא מוכנה באמת לשלם. בחיי, איזו בחירה איומה...

 

[הדס148]

נסיון אישי.

קשה לי לרשום את ההודעה הזו, אך אני מרגישה שאני חייבת לספר לך איך זה התחיל ונגמר אצלי (ובגלל זה נרשמתי לפורום)-בשבוע 16 בזמן הסקירה גילו כי יש לעוברית שלי אומפלולצלה, בהמשך הם הגדירו זאת כסוג של בקע בטבור. עד היום אני לא ממש מבינה את ההבדלים בהגדרות הרפואיות. הלכתי ליעוץ גנטי, עשיתי בדיקות מי שפיר שצאו תקינות והייתי במעקב ביחידה לרפואת העובר בתל השומר. לאורך כל הדרך היו חששות, אך המסר שהועבר לי היה כי הפרוגנוזה היא טובה. אני (בעיקר אני, בעלי קצת פחות..) החלטתי כי אני לא מוותרת על ההריון הזה והאמנתי בכל ליבי כי בסוף יהיה טוב. בשבוע 28 גילו כי חלה החמרה וחלק גדול מן המעי של הקטנטונת שלי יצא החוצה . אושפזתי למשך חודש. במהלך תקופה זו חלו שינויים נוספים בגינם הציעו לי בשבוע 31 לעשות הפסקת הריון. שוב פעם לא ויתרתי, הלכתי ליעוץ נוסף בבי"ח אחר, ביקשתי כי כל הרופאים שטפילו בי יתכנסו ויגידו לי מה הפרוגנוזה. ושוב- החלטתי להמשיך הלאה מתוך אמונה כי מדובר בבעיה שהינה ברת תיקון לאחר שהיא תוולד. זו היתה החלטה קשה מאוד, וידעתי כי אני לוקחת סיכון, אך לא הייתי מסוגלת להפסיק את ההריון. בטח לא בשלב הזה. לאחר חודש (לקראת שבוע 33) שוחררתי מבי"ח והגעתי לביקורת פעמיים בשבוע. לאורך כל תקופת האשפוז והביקורת, פרט לשבוע אחד חריג, המצב של העוברית היה טוב- מוניטורים תקינים, תוצאות אלטרה סאונד תקינות וכנ"ל תוצאות m.r.i שעשו לה. היא התפתחה יפה והיתה מדהימה, שורדת ממש. ביום שלישי לפני שבוע הייתי בביקורת שהיתה תקינה. זימנו אותי שוב ביום א' במקום ביום ה' בכדי להקל עלי. ביום ה' עשיתי רק מוניטור שהיהתקין. ביום שבת , בשבוע 35+1 איבדתי אותה,הפסיק הדופק. ביום א' ילדתי אותה , נפרדתי ממנה , וזה היה הדבר הכי קשה בעולם. הייתי אמורה ללדת אותה בעוד שבוע. המקרה שלי הוא די נדיר בגלל השינוי החד במצבה בחודשים המתקדמים. אך מנסיוני אני יכולה לומר לך כי מדובר בהריון עם חששות לאורך כל הדרך,ועם הפחד התמידי של מה יהיה בסוף. אני עדיין באבל, והכאב הוא תהומי אך ייתכן שבאמת היה עדיף ככה. אני פשוט לא יכולתי לקבל החלטה שכזאת. אני יודעת ללא צל של ספק כי בהריון הבא, כל צל של ספק לגבי בריאות העובר יביא להפסקת הריון. אני יודעת באיזה מצב את נמצאת, זה אחד המצבים הבלתי אפשריים שנגזרו עלינו. אני מחזקת אותך מכל ליבי. כל החלטה שתקבלי היא בסופו של דבר ההחלטה הנכונה עבורך. ואני מאחלת לך שתצליחי להיות שלמה,עד כמה שניתן עם ההחלטה שתקבלי. אשמח לענות לך על שאלות נוספות- אם יהיו לך.