לא מובן מאליו
ווואוו, יום אחד לא נכנסתי לפורום וים של הודעות חדשות, כל כך הרבה קורה כאן כל הזמן, מדהים. אחד הדברים שאני מרגישה מאז שבחרנו באימוץ, זה שבחיים שום דבר כבר אינו מובן מאליו. עד שהגענו לבעיות הפריון, החיים פחות או יותר הסתדרו לי לפי התכניות שלי, ופתאום- הכל נתקע. למשך כמה שנים נכנסנו לתוך מערבולת של טיפולים, ולא יכולנו להרים את הראש, ורק כשבחרנו לאמץ, פתאום שוב הגיע אויר לנשימה, החיים עלו על מסלול מנצח. מאז ברור לי ששתי הבנות שלי הן המתנה הגדולה ביותר שניתנה לי בחיים, וחלק מהעצמה של גודל המתנה הוא בעובדה ששום דבר לא היה מובן מאליו, שהייתי צריכה להתנתק מכל דפוסי המחשבה שהיו אצלי קודם, להעיז ללכת בדרך אחרת ממה שתמיד יכולתי לדמיין, ועם הדרך החדשה קיבלתי את כל מה שיקר לי בחיים. ולמה עלה בי ההרהור הזה? אני קוראת את מה שאתם המאומצים כותבים על ההורים שלכם, ואני חושבת שגם עבורכם מהלך החיים אינו מובן מאליו: היחס להורים נע בין אהבה ענקית לכעס גדול. מעט מאד נמצאים באמצע. אם אני מסתכלת על היחסים שלי עם ההורים שלי, או על יחסי החברים שלי עם הוריהם, אני לא יכולה להיזכר במישהו שמגדיר את ההורים כנהדרים או נפלאים, אפילו אם הם כאילו. אנחנו כועסים, אוהבים, נשענים, מאוכזבים, מעריכים, מן מגוון של רגשות. אני חושבת שבגלל שנושא האימוץ, הקשר שנוצר בין הורים לתינוקות שבאו ממקום כל כך רחוק, נשאר תמיד טעון כנראה, יש בילדים רגשות יותר קיצוניים, או של אהבה שבחלקה הכרת תודה על מתן חיים אחרים, או כעס ואכזבה, שעליהם נוסף הכעס של בחירה כאילו מקרית, כאילו שהחיים היו נראים אחרת במידה והגורל היה קצת משנה כיוון בתחילת החיים.(אני באופן אישי מאמינה שהגורל מאד מדוייק, וכל ילד מגיע למשפחה שהחיים הועידו לו, ככה שאין טעויות בכתובת, אלא יש התנסות חיים שכל אחד צריך לעבור כדי לצמוח באופן המיוחד לו). נראה לי שבגלל שאין כאן את קשר הדם, גם ההורים המאמצים וגם הילדים המאומצים משקיעים תוספת אנרגיה בלעשות את זה יותר טוב, לפצות אחד את השני על מה שאינו מובן מאליו. אני בטוחה שהאמהות שלי לבנותיי המאומצות היתה שונה מאשר אמהות שלי לילדים ביולוגיים. אני חושבת שהאמהות היום היא בשלה יותר וממקדת סדרי עדיפויות שונים, מאשר אמהות שבאה באופן טבעי, בלי שנים של מאמץ, ואני שואלת את עצמי לאור השאלות הללו, אם אני לא עוטפת אותן יותר מדי, רק מעצם הכרת התודה העצומה לחיים שהן הבנות שלי. ברור לי שאני מקרינה להם את הכרת התודה הזו, כי ככה אני מרגישה, אבל בכך אני גם בונה בהן , בלי לשים לב, את אותה הכרת התודה על שאנחנו אימצנו אותם, ואני מבינה שאני בכלל לא מעוניינת בזה, אני רוצה שהן יתייחסו אל עובדת היותנו משפחה רגילה באופן טבעי בעוד שאני נפעמת מהפלא הזה, ככה שאולי זה לא יכול לעבוד. ואולי זה בכלל נהדר, שהורים וילדים חושבים שזה פלא נפלא שנפגשו והפכו למשפחה אחת? אולי ההתפעמות ממה שאינו מובן מאליו הוא הערך המוסף של החיים שלנו? אולי קיבלנו את ההזדמנות של החיים שלנו לחוות אהבה ענקית שאינה תלויה בדבר, רק בנו עצמינו ובגישתנו המתפתחת לחיים? כן, נראה לי שכן. הרהורים של שעל לילה מאוחרת (או בוקר מוקדמת)
ווואוו, יום אחד לא נכנסתי לפורום וים של הודעות חדשות, כל כך הרבה קורה כאן כל הזמן, מדהים. אחד הדברים שאני מרגישה מאז שבחרנו באימוץ, זה שבחיים שום דבר כבר אינו מובן מאליו. עד שהגענו לבעיות הפריון, החיים פחות או יותר הסתדרו לי לפי התכניות שלי, ופתאום- הכל נתקע. למשך כמה שנים נכנסנו לתוך מערבולת של טיפולים, ולא יכולנו להרים את הראש, ורק כשבחרנו לאמץ, פתאום שוב הגיע אויר לנשימה, החיים עלו על מסלול מנצח. מאז ברור לי ששתי הבנות שלי הן המתנה הגדולה ביותר שניתנה לי בחיים, וחלק מהעצמה של גודל המתנה הוא בעובדה ששום דבר לא היה מובן מאליו, שהייתי צריכה להתנתק מכל דפוסי המחשבה שהיו אצלי קודם, להעיז ללכת בדרך אחרת ממה שתמיד יכולתי לדמיין, ועם הדרך החדשה קיבלתי את כל מה שיקר לי בחיים. ולמה עלה בי ההרהור הזה? אני קוראת את מה שאתם המאומצים כותבים על ההורים שלכם, ואני חושבת שגם עבורכם מהלך החיים אינו מובן מאליו: היחס להורים נע בין אהבה ענקית לכעס גדול. מעט מאד נמצאים באמצע. אם אני מסתכלת על היחסים שלי עם ההורים שלי, או על יחסי החברים שלי עם הוריהם, אני לא יכולה להיזכר במישהו שמגדיר את ההורים כנהדרים או נפלאים, אפילו אם הם כאילו. אנחנו כועסים, אוהבים, נשענים, מאוכזבים, מעריכים, מן מגוון של רגשות. אני חושבת שבגלל שנושא האימוץ, הקשר שנוצר בין הורים לתינוקות שבאו ממקום כל כך רחוק, נשאר תמיד טעון כנראה, יש בילדים רגשות יותר קיצוניים, או של אהבה שבחלקה הכרת תודה על מתן חיים אחרים, או כעס ואכזבה, שעליהם נוסף הכעס של בחירה כאילו מקרית, כאילו שהחיים היו נראים אחרת במידה והגורל היה קצת משנה כיוון בתחילת החיים.(אני באופן אישי מאמינה שהגורל מאד מדוייק, וכל ילד מגיע למשפחה שהחיים הועידו לו, ככה שאין טעויות בכתובת, אלא יש התנסות חיים שכל אחד צריך לעבור כדי לצמוח באופן המיוחד לו). נראה לי שבגלל שאין כאן את קשר הדם, גם ההורים המאמצים וגם הילדים המאומצים משקיעים תוספת אנרגיה בלעשות את זה יותר טוב, לפצות אחד את השני על מה שאינו מובן מאליו. אני בטוחה שהאמהות שלי לבנותיי המאומצות היתה שונה מאשר אמהות שלי לילדים ביולוגיים. אני חושבת שהאמהות היום היא בשלה יותר וממקדת סדרי עדיפויות שונים, מאשר אמהות שבאה באופן טבעי, בלי שנים של מאמץ, ואני שואלת את עצמי לאור השאלות הללו, אם אני לא עוטפת אותן יותר מדי, רק מעצם הכרת התודה העצומה לחיים שהן הבנות שלי. ברור לי שאני מקרינה להם את הכרת התודה הזו, כי ככה אני מרגישה, אבל בכך אני גם בונה בהן , בלי לשים לב, את אותה הכרת התודה על שאנחנו אימצנו אותם, ואני מבינה שאני בכלל לא מעוניינת בזה, אני רוצה שהן יתייחסו אל עובדת היותנו משפחה רגילה באופן טבעי בעוד שאני נפעמת מהפלא הזה, ככה שאולי זה לא יכול לעבוד. ואולי זה בכלל נהדר, שהורים וילדים חושבים שזה פלא נפלא שנפגשו והפכו למשפחה אחת? אולי ההתפעמות ממה שאינו מובן מאליו הוא הערך המוסף של החיים שלנו? אולי קיבלנו את ההזדמנות של החיים שלנו לחוות אהבה ענקית שאינה תלויה בדבר, רק בנו עצמינו ובגישתנו המתפתחת לחיים? כן, נראה לי שכן. הרהורים של שעל לילה מאוחרת (או בוקר מוקדמת)
