לא למחוק-דיכאון

איזה עיתוי... לפני מספר ימים גם אני

בס"ד נפלתי עמוק עמוק לתוך דיכאון.... ובאמת, כמו שפראזינק אמר, "דאגה בלב איש ישיחנה.." - - תאמין לי זה עזר!!! אין לך מושג איזו הרגשה משחררת ואיזו הקלה כזו מרגישים! אני חייב שוב לציין - תנצל את הפורום הקדוש הזה ואת האנשים המקסימים שבו!!! - תנסה, הכי הרבה לא יעזור. וסתם, עוד עצה במקרה ש________: ת-פ-י-ל-ה (התבודדות!!!!!!!!!!) זכור! יש לידיך בכל זמן אבא שאוהב ורק מחכה לרמז ממך של בקשת עזרה - כדי שיוכל להושיע אותך! רק דבר! אין לך מושג מהו כוחה של תפילה.. אם מאוד קשה לך אז אפילו משפטון קטנטון אחד מהנשמה! תנסה, מה אתה כבר יכול להפסיד? אני חושב שאם נדע בעקבות מה הדכאון, נוכל לעזור לך הרבה מאוד, ולחפש לך עצות מדברי רבינו הקדוש. והעיקר - אין ייאוש בעולם כלל!!!
 
מי אמר שצריך לצאת ממנו ?

תשאר אתו. תביט עליו. תקשיב לו. תתן לו תשומת לב. תקבל אותו יפה, תשוחח אתו: "היי שלום לך, מאיפוא באת ? מה אתה רוצה ? אתה לו חלק ממני, אתה אורח בתוכי. אני בעצמי, לא בדכאון אתה מנסה להתלבש עלי ואז אני חושב שכולי בדכאון, אבל בעצם לא, אני מרגיש בסדר. לא כואב לי כלום, ולא קר לי, ואני לא רעב, ויש מי שאוהב אותי, בעיקר ה', אז מי אתה בעצם ? מה אתה רוצה" אחרי כמה דקות כאלה, הוא פשוט יימס לתוכך ויהפוך למשהו שמח. תנסה - אולי זה יעזור לך. שבת שלום
 
וואו, איזה עיתוי!!!!!!!

בס"ד בדיוק אתמול פתחתי את הליקוט ולמדתי את העמוד שפתחתי באקראי. ומה קראתי? את מה שרבנו הקדוש כתב על גירוש העצבות....(עם הדימוי של האיש שלא רוקד בחתונה, וכו') אבל לא הבנתי איך בדיוק לעשות את זה! שברתי את הראש ועדיין לא הצלחתי. ופתאום, אתה מגיע לי עם התשובה!!!!!!!!!!! יאו, איזו השגחה!
 
יפה אה...

אתה מתכוון שלהכניס את העצוב למעגל זה מה שהוא אמר לקבל את הדיכאון ולא להלחם בו.
 
לחטוף את היגון לתוך השמחה זה שונה

אני לא התכוונתי שמה שאני אומר זה פירוש חדש על מה שהרבי אמר לחטוף את היגון לתוך השמחה. אני התכוונתי לתהליך יותר שקט של הסתכלות פנימה אל תוכנו ומציאת ההבחנה בין האני הפנימי שהוא בדרך כלל מרוצה ושמח ואפילו מלא אהבה לכל ורואה בכל דבר את האלוקי שבו, לבין האני המוחצן, האגו, שהוא מושפע מן המחשבות שרצות לנו בראש, המחשבות שמריצות אותנו לנסות לשלוט, לאסוף רכוש, להשוות את עצמנו לאחרים, להיכנס לתחרות, ובעצם המחשבות שמנסות להבריח אותנו כל הזמן מהמוות ומן ההתייחסות אליו. רבי נתן אומר שמיום עמדו על דעתו לא סר ממנו זכרון יום המוות. בלשון אחרת זה נקרא להיות מודעים ל"תכלית". מי שמודע באמת לכך שהחיים הם מפגש קבוע עם המוות, כי כל רגע שעבר מת. וחלק ממני מת. החיים מתוך מודעות כזאת מביאים לשחרור גדול ולשמחה גדולה. המפגש הקבוע עם עובת היותי סופי מצד אחד מעלה למודעותי את העודה שיש לי אני אחר עמוק יותר ואמיתי יותר שהוא האני עעיקרי והוא לעולם לא מת. זוהי נשמתי. אתה אני ממשיך גם אחרי מותי. גדולי הצדיקים עברו את כל שנותיהם בעולם הזה מתוך כמעט אדישות והתעלמות מן האגו. הם היו מחוברים לאני האמיתי. גם אנחנו יכולים לעברו כך את החיים רק אנחנו צריכים לתת לעצמנו הזדמנויות לפגוש את האני האמיתי שלנו. הנה קטע מן הספר לבד - על ההתבודדות של ברב משה ארז דורון: לבד כמה פעמים במשך ימי חייך מצאת את עצמך לבד? לגמרי לבד? ...אולי בשעות הקטנות של אחד הלילות, כשמצאת את עצמך בעולם שקט. ...אולי בשמירה, באיזה מוצב שכוח. ואז, על מה חשבת? בתחילה, יש להניח, עלו בדעתך מחשבות ורגשות מחיי היום יום, נושאים שקראת והעסיקו את דעתך, אנשים הקרובים לך וחייהם. ואחר כך? אולי מחשבות עמוקות יותר על מהות חייך, ...או אולי סתם שעמום וריק... רובם הגדול של בני האדם אינם אוהבים את מציאות הבדידות, וגם רחוקים ממנה באופן טבעי. במשך היום נפגש האדם, בדרך כלל, עם שותפיו לעבודה, עם בני משפחתו או עם מכרים. גם האנשים ברחוב יוצרים מעין מצב "חברתי". את שעותיו הפנויות ממלאים בדרך כלל עתונים, רדיו וכדומה. וגם מתוכם מקיפים אותו מילים, צלילים ותמונות, המתארים את המתרחש בחייהם של בני אדם אחרים... למרבה האירוניה, גם כשאדם מודע לצורך הפנימי בשקט ובבדידות, כשהוא נסגר בחדרו או יוצא לטייל בחיק הטבע, לרוב יוצאת יחד איתו ה"אינפוזיה" של חברת אנשים אחרים, מוסיקה, ספר... נמצא, אם כן, שהאדם נמלט מפני דבר מה. מדוע? משום שהאדם אינו רוצה לחוש ריק. בהיותו לבד, מנותק מגרויים חיצוניים אינסופיים, יכול האדם לגלות אמיתות רבות על עצמו. חלקן מפחידות, חלקן מלאות יופי, אך כולן אינן ידועות במסלולי המירוץ הרגילים של חייו. ודווקא אמיתות אלו הן שיוכלו להובילו אל האושר. כי האושר שמבקש האדם אינו אמיתי, אלא אם כן הוא נובע מתוכו. "אושר" התלוי בארוחה טובה, או בבילוי חיצוני אחר - נעלם כאשר מסתלק הגורם החיצוני. בתוך האדם פנימה, אין אושר מדומה זה נוגע כלל. אולם אותו אדם, אשר אושרו נובע מערכים אמיתיים ואמונה, המפכים תדיר כמעין מתוכו, אינו זקוק לגרויים מבחוץ. הוא מסוגל להתמיד באושרו - ואף להקרינו החוצה, גם בשעת צרה או חסרון, כי אושרו תמיד עמו, ולזאת יקרא אושר אמיתי. אנשים, אשר נפשם הייתה צמאה אל אושר כזה, בלתי תלוי בדבר, הבינו כי אין למצאו במקום ישוב בני אדם, ועל כן יצאו אל המדבריות והיערות, להתבודד שם עם נפשם ולנסות לבנות שם את שלמותם. כך עשו אבות עם ישראל, אברהם יצחק ויעקב ומשום כך העדיפו להיות רועי צאן. כך גם עשה משה רבינו במדבריות מדין. כך נהגו דוד המלך, אליהו הנביא וכל הנביאים אחריהם. כך עשה התנא רבי שמעון בר יוחאי במערה בפקיעין. כך עשה האר"י ז"ל בישבו במשך שנים על שפת הנילוס, וכך נהגו מחולל תנועת החסידות רבי ישראל בעל שם טוב, ונכדו שהלך בדרכיו, רבי נחמן מברסלב, שיערות העד הירוקים של אוקראינה ספגו את תפילותיהם. לכאורה, עבור אדם מן הישוב, עלול רעיון ההתנתקות במשך זמן מה מחיי היום יום ומן ההמון הממלא אותם, להשמע דבר הרחוק מן הדעת והתפיסה. אולי דרך ליחידי סגולה בלבד. אכן, היהדות אינה מטיפה כלל להתנזרות מן העולם. להפך, כל חוקיה מכוונים את האדם אל חיים חברתיים ערים. אולם, כפי שאומר שלמה המלך בספר קהלת (פרק ג') "עת לחבוק - ועת לרחוק מחבק". כשם שהאדם זקוק באמת לחברה, הוא זקוק באותה מידה לפחות, לזמן אשר בו יתייחד עם עצמו, יבחן את דרכיו, יחוש את פנימיותו ויצבור "דלק רוחני" לכניסה מחודשת ומבוגרת יותר לתוך שאון החיים. על רעיון זה מדובר רבות בחסידות ברסלב והוא מכונה: התבודדות. מצא לך זמן בכל יום, כותב רבי נחמן מברסלב, עדיף בשעות הקטנות של הלילה, וצא אל היער והשדה, או הסגר לבדך בחדר. שם - תפגוש את ה"לבד". שם - תוכל להאזין, אולי לראשונה, להמיית רוח או לקול ציפור. להתבונן בזרימה המופלאה של הטבע ושלך עצמך בתוכו. להבחין ב"קצרים" בחייך ולבקש דרכים להחזיר גם את עצמך לזרימה, לקשר ההרמוני האמיתי עם העולם ובוראו.
 
לדעתי, זה בכלל לא סותר!

בס"ד תוך כדי שאתה מסתכל על עצמך, ומבין את מה שהולך אצלך, אתה בעצם לא מסלק את המרה-שחורה והעצבות אל הצד - על ידי שמחה וכו', אלא: ליקוטי-מוהר"ן ח"ב, כ"ג (מהאמצע): ..."כי בעת השמחה דרך היגון והאנחה לעמוד מן הצד כנ"ל, אבל צריך לרדוף אחריהם דיקא, ולהשיגם ולהגיעם, להכניס אותם דוקא לתוך השמחה כנ"ל. וזהו: ששון ושמחה ישיגו וכו' (ונסו יגון ואנחה, ישיעיה ל"ה) - שהששון ושמחה ישיגו ויתפסו את היגון ואנחה, שהם נסים ובורחים מהשמחה, להכניס אותם בעל כרחם לתוך השמחה כנ"ל..."
 
אני הפנית הזרקור לתהליך מסוג אחר

מה שאתה מצטט זה כמובן נכון וזה סוג מסויים של תהליך: שקיעה לתוך שמחה, ובמהלכה לחטוף אל תוך השמחה את היגון. אני ניסיתי להצביע על סוג אחר של תהליך אפשר לקרוא לו "השלה" אני לא נכנס למאבק חזיתי עם היגון. אינני חוטף אותו לשום מקום. אני משקיף פנימה אל עצמי, מגלה משהו חדש ומתוך הגילוי הזה היגון והדכאון פשוט "מושלים", מתמוססים, נעלמים.
 
אני חושב שהבנתי אותך...!

בס"ד לא חשוב איזה תהליך - העיקר שתמיד נהיה רק בשמחה!!! תודה רבה! - שבוע שמח!
-
 

מירי212

New member
וואיייייייי נהנתי לקרוא

במשך שנים הקפתי את עצמי באנשים ,משפחה,מכרים,חברים אפילו אנשים שלא כל כך נעים בחברתם רק בשביל לא להיות לבד.... הפחד הזה מ"לבד" זה בעצם הפחד שלנו מעצמנו ומהמחשבות שלנו ! בתקופה האחרונה למדתי שאין לאדם אף אחד אחר מלבד עצמו ועדיף לא להיות מסוכסך עם עצמך ברמות כל כך קשות,למדתי להיות לבד לחשוב גם על דברים שהפחידו אותי לא להיכנע לתכתיבים חברתיים שרואים בבדידות סוג של מסכנות...... עדיין קצת קשה לי אבל אני מתרגלת ואני חושבת שזה חשוב לכל אחד לשבת עם עצמו לברר דברים, לחשוב , לדבר עם אלוהים, אפילו שכולם מסביב מסתכלים בתמיהה ולא מבינים מה עובר עליכם!!!
 

dudi adler

New member
מרכא היקר

נתת כוון נפלא...כל הכבוד . מכל מקום,לא אני כתבתי את ההודעה על דיכאון. נכנסתי לפורום רייקי, במחשב הספריה של אוני' בר אילן,עם שמי והסיסמא.אח''כ לא הצלחתי להתנתק, וכך נכנס בשמי אדם אחר. דודי
 
בכלל לא שמתי לב לשם

אם אתה מתמצא ברייקי אז בודאי שאינך סובל מדיכאון. אגב, בהרבה תורות וטכניקות מזרחיות יש יסודות שמוצאים כמותם גם בחסידות בכלל ובברסלב בפרט, אבל בברסלב זה עם ציר הזמן, עם המימד האלוקי הפרקטי, ועם מטרה וטעם לחיים.
 
למעלה