לחטוף את היגון לתוך השמחה זה שונה
אני לא התכוונתי שמה שאני אומר זה פירוש חדש על מה שהרבי אמר לחטוף את היגון לתוך השמחה. אני התכוונתי לתהליך יותר שקט של הסתכלות פנימה אל תוכנו ומציאת ההבחנה בין האני הפנימי שהוא בדרך כלל מרוצה ושמח ואפילו מלא אהבה לכל ורואה בכל דבר את האלוקי שבו, לבין האני המוחצן, האגו, שהוא מושפע מן המחשבות שרצות לנו בראש, המחשבות שמריצות אותנו לנסות לשלוט, לאסוף רכוש, להשוות את עצמנו לאחרים, להיכנס לתחרות, ובעצם המחשבות שמנסות להבריח אותנו כל הזמן מהמוות ומן ההתייחסות אליו. רבי נתן אומר שמיום עמדו על דעתו לא סר ממנו זכרון יום המוות. בלשון אחרת זה נקרא להיות מודעים ל"תכלית". מי שמודע באמת לכך שהחיים הם מפגש קבוע עם המוות, כי כל רגע שעבר מת. וחלק ממני מת. החיים מתוך מודעות כזאת מביאים לשחרור גדול ולשמחה גדולה. המפגש הקבוע עם עובת היותי סופי מצד אחד מעלה למודעותי את העודה שיש לי אני אחר עמוק יותר ואמיתי יותר שהוא האני עעיקרי והוא לעולם לא מת. זוהי נשמתי. אתה אני ממשיך גם אחרי מותי. גדולי הצדיקים עברו את כל שנותיהם בעולם הזה מתוך כמעט אדישות והתעלמות מן האגו. הם היו מחוברים לאני האמיתי. גם אנחנו יכולים לעברו כך את החיים רק אנחנו צריכים לתת לעצמנו הזדמנויות לפגוש את האני האמיתי שלנו. הנה קטע מן הספר לבד - על ההתבודדות של ברב משה ארז דורון: לבד כמה פעמים במשך ימי חייך מצאת את עצמך לבד? לגמרי לבד? ...אולי בשעות הקטנות של אחד הלילות, כשמצאת את עצמך בעולם שקט. ...אולי בשמירה, באיזה מוצב שכוח. ואז, על מה חשבת? בתחילה, יש להניח, עלו בדעתך מחשבות ורגשות מחיי היום יום, נושאים שקראת והעסיקו את דעתך, אנשים הקרובים לך וחייהם. ואחר כך? אולי מחשבות עמוקות יותר על מהות חייך, ...או אולי סתם שעמום וריק... רובם הגדול של בני האדם אינם אוהבים את מציאות הבדידות, וגם רחוקים ממנה באופן טבעי. במשך היום נפגש האדם, בדרך כלל, עם שותפיו לעבודה, עם בני משפחתו או עם מכרים. גם האנשים ברחוב יוצרים מעין מצב "חברתי". את שעותיו הפנויות ממלאים בדרך כלל עתונים, רדיו וכדומה. וגם מתוכם מקיפים אותו מילים, צלילים ותמונות, המתארים את המתרחש בחייהם של בני אדם אחרים... למרבה האירוניה, גם כשאדם מודע לצורך הפנימי בשקט ובבדידות, כשהוא נסגר בחדרו או יוצא לטייל בחיק הטבע, לרוב יוצאת יחד איתו ה"אינפוזיה" של חברת אנשים אחרים, מוסיקה, ספר... נמצא, אם כן, שהאדם נמלט מפני דבר מה. מדוע? משום שהאדם אינו רוצה לחוש ריק. בהיותו לבד, מנותק מגרויים חיצוניים אינסופיים, יכול האדם לגלות אמיתות רבות על עצמו. חלקן מפחידות, חלקן מלאות יופי, אך כולן אינן ידועות במסלולי המירוץ הרגילים של חייו. ודווקא אמיתות אלו הן שיוכלו להובילו אל האושר. כי האושר שמבקש האדם אינו אמיתי, אלא אם כן הוא נובע מתוכו. "אושר" התלוי בארוחה טובה, או בבילוי חיצוני אחר - נעלם כאשר מסתלק הגורם החיצוני. בתוך האדם פנימה, אין אושר מדומה זה נוגע כלל. אולם אותו אדם, אשר אושרו נובע מערכים אמיתיים ואמונה, המפכים תדיר כמעין מתוכו, אינו זקוק לגרויים מבחוץ. הוא מסוגל להתמיד באושרו - ואף להקרינו החוצה, גם בשעת צרה או חסרון, כי אושרו תמיד עמו, ולזאת יקרא אושר אמיתי. אנשים, אשר נפשם הייתה צמאה אל אושר כזה, בלתי תלוי בדבר, הבינו כי אין למצאו במקום ישוב בני אדם, ועל כן יצאו אל המדבריות והיערות, להתבודד שם עם נפשם ולנסות לבנות שם את שלמותם. כך עשו אבות עם ישראל, אברהם יצחק ויעקב ומשום כך העדיפו להיות רועי צאן. כך גם עשה משה רבינו במדבריות מדין. כך נהגו דוד המלך, אליהו הנביא וכל הנביאים אחריהם. כך עשה התנא רבי שמעון בר יוחאי במערה בפקיעין. כך עשה האר"י ז"ל בישבו במשך שנים על שפת הנילוס, וכך נהגו מחולל תנועת החסידות רבי ישראל בעל שם טוב, ונכדו שהלך בדרכיו, רבי נחמן מברסלב, שיערות העד הירוקים של אוקראינה ספגו את תפילותיהם. לכאורה, עבור אדם מן הישוב, עלול רעיון ההתנתקות במשך זמן מה מחיי היום יום ומן ההמון הממלא אותם, להשמע דבר הרחוק מן הדעת והתפיסה. אולי דרך ליחידי סגולה בלבד. אכן, היהדות אינה מטיפה כלל להתנזרות מן העולם. להפך, כל חוקיה מכוונים את האדם אל חיים חברתיים ערים. אולם, כפי שאומר שלמה המלך בספר קהלת (פרק ג') "עת לחבוק - ועת לרחוק מחבק". כשם שהאדם זקוק באמת לחברה, הוא זקוק באותה מידה לפחות, לזמן אשר בו יתייחד עם עצמו, יבחן את דרכיו, יחוש את פנימיותו ויצבור "דלק רוחני" לכניסה מחודשת ומבוגרת יותר לתוך שאון החיים. על רעיון זה מדובר רבות בחסידות ברסלב והוא מכונה: התבודדות. מצא לך זמן בכל יום, כותב רבי נחמן מברסלב, עדיף בשעות הקטנות של הלילה, וצא אל היער והשדה, או הסגר לבדך בחדר. שם - תפגוש את ה"לבד". שם - תוכל להאזין, אולי לראשונה, להמיית רוח או לקול ציפור. להתבונן בזרימה המופלאה של הטבע ושלך עצמך בתוכו. להבחין ב"קצרים" בחייך ולבקש דרכים להחזיר גם את עצמך לזרימה, לקשר ההרמוני האמיתי עם העולם ובוראו.