קפצתי למים
New member
לא כך היה...
לא כך היה המעשה: הוא ישב לו בדד על סלעון קטן בקרחת שדה חיטה צהוב. שעת אחר צהריים, כשהשמיים תכלת זך. רק באופק נראו כמה עננים לבנבנים - אפרפרים. ממש כמו תמונת נוף מושלמת. אהה... גם עץ מזדקן רחב נוף ירוק היה שם בתמונה. על העץ הוא הניח את האייפון במצב ״נא לא להפריע״. על העץ הוא תלה את חולצתו. על העץ גם הוא נשען. ממש תמונת נוף מושלמת... כשרגלו השמאלית מונחת - מוגבהת על אבן קטנה יותר הצמיד את הגיטרה לגופו והחל לנגן שיר עצוב. הצלילים נשפכו סביב בהד חלוש. ברורים וחדים. הוא דמיין כשעיניו עצומות ברפיון את פסי התווים בוקעים מתיבת התהודה, מתגלגלים סביב גזע העץ ׳שלו׳ ועולים לעולם במימד אחר. אולי מתחברים עם נגינתו של עלם צעיר מיקום מקביל... כשפקח לרגע את עיניו כדי לחזור למציאות בשביל שיוכל להמריא חזרה, נדהם מהמחזה שמולו; חתולים. אולי עשרים, אולי עשרים ושבעה, מה שבטוח - הרבה חתולים היו סביבו. קטנים כל כך מול השדה הגדול. עדינים כל כך. זוקפים אזניים לשמוע צליליו. הרבה צבעים היו שם. היה ג׳ינג׳י או שניים. היתה חתולה מנומרת. היה אחד מפוספס. אפילו לבן צח (כמעט. החלק התחתון של רגל ימין הקדמית היה שחור) ישב שם בריכוז. הרבה צבעים. הם ישבו על האדמה סביבו. כמה מהם גירגרו על ענפי העץ. כולם נשאו אליו עיניים תמימות או חכמות (או אולי תמימות וחכמות). חלקם מיצמצו חלושות. ״המשך לנגן לנו ולהחכימנו במנגינות חיים אלו. אל תפסיק בפריטתך על מיתרים רגשניים. נגן לנו ונוכל להמשיך הלאה בדרכנו״. כך קראו לו החתולים. ושוב זקפו אזניהם כדי לוודא שאכן פסק לו הפלא. הוא פרט בעדינות על מיתר שני. צליל חד ומהודהד יפה נשמע. צהלו החתולים. עצב הילד. הצליל היה נשמע לו חלוד... פריטה חזקה על אקורד מורכב. נדרכו החתולים. רפה הילד. מזוייף נשמע לו האקורד. ״ברור, חשב לעצמו בהומור אפור, ״אם צליל אחד נשמע חלוד, איך ישמע האקורד???״ הוא שמט את הגיטרה והליט פניו בכפות ידיו. (מפוספס טען שהוא מבחין ביהלום מנצנץ מעיני המורה נגן שלהם). הוא הרים את ראשו והביט בקהל חתוליו. ושוב טמן ראשו בידיו. לאחר מכן בברכיו. שניה אחר כך החל גופו לרטוט. לאחר חצי דקה (או שני חצאים?) זקף מעט את גבו והרים את ראשו. הוא סובב את ראשו באיטיות, בוחן את החתלתולים. אף חתול לא גרגר. ״איך? איך אוכל לנגן לכם שיר חיים, שירי נשמה או שירי שבילים? איך אוכל לשיר לכם כששירי נטול תקוה? איך אוכל לפרוט בשבילכם כשפריטתי עדיין רועדת? איך אוכל לנגן לכם אם מנגינתי אינה קיימת???״ ״איך?״ ורק הד המום נשב ׳איך׳ ׳איך׳ ׳איך׳. הוא הביט שוב לחתולים. הביט לקרקע. הביט לשמים וכשראשו מורם עצם את עיניו והחל לפרוט... ולוואי שכך היה המעשה. אלא כך היה המעשה: הוא ישב לו בדד על ספה כתומה. שעת ערב מוקדמת. כזה שש וחצי בשעון חורף. ישב וחשב. תמונה עתיקה פגומה. אהה... גם כמה יתושים שעקצו אותו הרבה היו קיימים שם בנוף. וגם עמוד תאורה בודד באור כתום. גם בדלי סיגריות מגולגלות ושרופות מתחת לעמוד התאורה. ממש תמונה עתיקה ופגומה. כשרגלו השמאלית מונחת על הריצפה וגם הימנית, הוא הצמיד את הגיטרה לגופו והחל לפרוט שלושה או חמישה אקורדים אותם למד בימים האחרונים. צלילים חדים וכואבים נשפכו מהגיטרה והתגלגלו על מרצפות הרחוב האפורות. הוא לא עצם את עיניו. לאחר שסיים אימון מוזיקלי ארוך הוא קם ממקומו ונכנס לביתו להניח את הגיטרה היקרה לו בביתה שלה. הנרתיק השחור. רכס את דלת הנרתיק, טיטא מעט סביבותיה ויצא החוצה לגלגל סיגריה. שכטה ראשונה. מנסה לחשוב על מנגינת חייב. להתאים לה אקורדים וקצב. שכטה שניה. לא מצליח לחשוב. שכטה שלישית. חיכוך ברגלו. גורת הרחוב החמודה, אמה נטשה אותה, באה לדרוש את שלה. באה לדרוש אהבה. בלי להתבייש הגיעה הנה לדרוש ליטוף שיחבק לה את כל ראשה הקטון. היא לא ציפתה לקבל מנגינת חיים מיוחדת. לא ביקשה פריטה מקצועית. רצתה אהבה. והוא, הוא מה היה לו לתת לה אם אהבתו אינה מסופקת? איך יוכל להעניק לחתלתולה קטנה אהבה אם את עצמו אינו בטוח שאוהב? לא קטנטונת! הדף אותה מאיתו. לכי חפשי אהבה ממקום אחר. והיא הקטנה נסה לה מספר צעדים. פגועה. שכטה רביעית. מביט סביב. הגורה הקטנה משחקת עם עצמה על כרית של ספה. מתהפכת. קופצת. מתרפקת. לא קיבלה לטיפה. ליטפה את עצמה. שיחקה לבדה. נהנתה מאד. עם עצמה... ״בואי״ הוא קורא לה. עיניו אינן דומעות. כבר זמן רב לא בכה, אולי שנה. אפילו יותר. ״לימדת אותי מנגינת אהבה מיוחדת״. אהוב את עצמך. שחק עם עצמך. הענק לעצמך. תהיה אתה לפחות עם עצמך. כך תהנה. ״בואי. קבלי ליטוף״. הוא הביט לשמים. הביט לצדדים. הביט לחתולה והחל לפרוט על נימי נפשו. בעיניים פקוחות החל לנגן את חייו. (ולוואי שכך היה מסתיים המעשה...)
לא כך היה המעשה: הוא ישב לו בדד על סלעון קטן בקרחת שדה חיטה צהוב. שעת אחר צהריים, כשהשמיים תכלת זך. רק באופק נראו כמה עננים לבנבנים - אפרפרים. ממש כמו תמונת נוף מושלמת. אהה... גם עץ מזדקן רחב נוף ירוק היה שם בתמונה. על העץ הוא הניח את האייפון במצב ״נא לא להפריע״. על העץ הוא תלה את חולצתו. על העץ גם הוא נשען. ממש תמונת נוף מושלמת... כשרגלו השמאלית מונחת - מוגבהת על אבן קטנה יותר הצמיד את הגיטרה לגופו והחל לנגן שיר עצוב. הצלילים נשפכו סביב בהד חלוש. ברורים וחדים. הוא דמיין כשעיניו עצומות ברפיון את פסי התווים בוקעים מתיבת התהודה, מתגלגלים סביב גזע העץ ׳שלו׳ ועולים לעולם במימד אחר. אולי מתחברים עם נגינתו של עלם צעיר מיקום מקביל... כשפקח לרגע את עיניו כדי לחזור למציאות בשביל שיוכל להמריא חזרה, נדהם מהמחזה שמולו; חתולים. אולי עשרים, אולי עשרים ושבעה, מה שבטוח - הרבה חתולים היו סביבו. קטנים כל כך מול השדה הגדול. עדינים כל כך. זוקפים אזניים לשמוע צליליו. הרבה צבעים היו שם. היה ג׳ינג׳י או שניים. היתה חתולה מנומרת. היה אחד מפוספס. אפילו לבן צח (כמעט. החלק התחתון של רגל ימין הקדמית היה שחור) ישב שם בריכוז. הרבה צבעים. הם ישבו על האדמה סביבו. כמה מהם גירגרו על ענפי העץ. כולם נשאו אליו עיניים תמימות או חכמות (או אולי תמימות וחכמות). חלקם מיצמצו חלושות. ״המשך לנגן לנו ולהחכימנו במנגינות חיים אלו. אל תפסיק בפריטתך על מיתרים רגשניים. נגן לנו ונוכל להמשיך הלאה בדרכנו״. כך קראו לו החתולים. ושוב זקפו אזניהם כדי לוודא שאכן פסק לו הפלא. הוא פרט בעדינות על מיתר שני. צליל חד ומהודהד יפה נשמע. צהלו החתולים. עצב הילד. הצליל היה נשמע לו חלוד... פריטה חזקה על אקורד מורכב. נדרכו החתולים. רפה הילד. מזוייף נשמע לו האקורד. ״ברור, חשב לעצמו בהומור אפור, ״אם צליל אחד נשמע חלוד, איך ישמע האקורד???״ הוא שמט את הגיטרה והליט פניו בכפות ידיו. (מפוספס טען שהוא מבחין ביהלום מנצנץ מעיני המורה נגן שלהם). הוא הרים את ראשו והביט בקהל חתוליו. ושוב טמן ראשו בידיו. לאחר מכן בברכיו. שניה אחר כך החל גופו לרטוט. לאחר חצי דקה (או שני חצאים?) זקף מעט את גבו והרים את ראשו. הוא סובב את ראשו באיטיות, בוחן את החתלתולים. אף חתול לא גרגר. ״איך? איך אוכל לנגן לכם שיר חיים, שירי נשמה או שירי שבילים? איך אוכל לשיר לכם כששירי נטול תקוה? איך אוכל לפרוט בשבילכם כשפריטתי עדיין רועדת? איך אוכל לנגן לכם אם מנגינתי אינה קיימת???״ ״איך?״ ורק הד המום נשב ׳איך׳ ׳איך׳ ׳איך׳. הוא הביט שוב לחתולים. הביט לקרקע. הביט לשמים וכשראשו מורם עצם את עיניו והחל לפרוט... ולוואי שכך היה המעשה. אלא כך היה המעשה: הוא ישב לו בדד על ספה כתומה. שעת ערב מוקדמת. כזה שש וחצי בשעון חורף. ישב וחשב. תמונה עתיקה פגומה. אהה... גם כמה יתושים שעקצו אותו הרבה היו קיימים שם בנוף. וגם עמוד תאורה בודד באור כתום. גם בדלי סיגריות מגולגלות ושרופות מתחת לעמוד התאורה. ממש תמונה עתיקה ופגומה. כשרגלו השמאלית מונחת על הריצפה וגם הימנית, הוא הצמיד את הגיטרה לגופו והחל לפרוט שלושה או חמישה אקורדים אותם למד בימים האחרונים. צלילים חדים וכואבים נשפכו מהגיטרה והתגלגלו על מרצפות הרחוב האפורות. הוא לא עצם את עיניו. לאחר שסיים אימון מוזיקלי ארוך הוא קם ממקומו ונכנס לביתו להניח את הגיטרה היקרה לו בביתה שלה. הנרתיק השחור. רכס את דלת הנרתיק, טיטא מעט סביבותיה ויצא החוצה לגלגל סיגריה. שכטה ראשונה. מנסה לחשוב על מנגינת חייב. להתאים לה אקורדים וקצב. שכטה שניה. לא מצליח לחשוב. שכטה שלישית. חיכוך ברגלו. גורת הרחוב החמודה, אמה נטשה אותה, באה לדרוש את שלה. באה לדרוש אהבה. בלי להתבייש הגיעה הנה לדרוש ליטוף שיחבק לה את כל ראשה הקטון. היא לא ציפתה לקבל מנגינת חיים מיוחדת. לא ביקשה פריטה מקצועית. רצתה אהבה. והוא, הוא מה היה לו לתת לה אם אהבתו אינה מסופקת? איך יוכל להעניק לחתלתולה קטנה אהבה אם את עצמו אינו בטוח שאוהב? לא קטנטונת! הדף אותה מאיתו. לכי חפשי אהבה ממקום אחר. והיא הקטנה נסה לה מספר צעדים. פגועה. שכטה רביעית. מביט סביב. הגורה הקטנה משחקת עם עצמה על כרית של ספה. מתהפכת. קופצת. מתרפקת. לא קיבלה לטיפה. ליטפה את עצמה. שיחקה לבדה. נהנתה מאד. עם עצמה... ״בואי״ הוא קורא לה. עיניו אינן דומעות. כבר זמן רב לא בכה, אולי שנה. אפילו יותר. ״לימדת אותי מנגינת אהבה מיוחדת״. אהוב את עצמך. שחק עם עצמך. הענק לעצמך. תהיה אתה לפחות עם עצמך. כך תהנה. ״בואי. קבלי ליטוף״. הוא הביט לשמים. הביט לצדדים. הביט לחתולה והחל לפרוט על נימי נפשו. בעיניים פקוחות החל לנגן את חייו. (ולוואי שכך היה מסתיים המעשה...)