Spellbound1
New member
לא יכולה להרגע...
מאוד קשה לי להתמודד עם כל המצב. אנשים פשוט לא מבינים אותי... יש לי ממד בבית, אין לי ילדים לדאוג להם... אנשים בגילי לוקחים את הדברים יותר בקלות. מאז שהאזעקה תפסה אותי באמצע רחוב ללא בניינים - החרדה לא מרפה... אני הולכת ברחוב ולא מפסיקה לחפש מקומות מילוט... כל צליל קטן בבית או בחוץ מקפיץ אותי. אני בקושי ישנה, לוקח לי המון זמן להגיע למצב של רגיעה שמאפשרת להירדם. וגם כשאני נרדמת, כעבור זמן קצר אני קופצת... או מצליל כלשהו או מאזעקה אמיתית. אני לא יודעת מה מחריד אותי יותר - האזעקה המאיימת, או הבומים שמרעידים את הקירות בבית... אתמול בערב נהרג בן אדם בעיר שלי... כל פעם שהמחשבה עולה בראשי אני מתחילה לבכות. כל כך כואב לי עליו ועל משפחתו... כל כך כואב ומרגיז בו זמנית שאנחנו לא מגיבים. האם דמו של אותו האיש, אשתו שבחודש תשיעי להריונה, הילד שהולך להוולד למציאות הקשה וללא אבא...האם כל זה לא שווה תקיפה מאסיבית בעזה?! בלאו הכי הם מפציצים אותנו. מרגישה שאני חייבת אוויר, חייבת לצאת מפה. אין לי כוונות לנטוש לגמרי את העיר שבה נולדתי והתגוררתי עד עכשיו! אבל עדיין, אני לא יכולה לחיות בתנאים כאלה, לא יכולה להיות בחרדה 99% מהזמן... לא יכולה לסבול מחוסר שינה יותר. אין לי קרובים במרכז ובצפון שאני בקשר איתם. וחוץ מזה כל כך לא נעים ליפול על אנשים. החיים הפכו לגיהנום.
מאוד קשה לי להתמודד עם כל המצב. אנשים פשוט לא מבינים אותי... יש לי ממד בבית, אין לי ילדים לדאוג להם... אנשים בגילי לוקחים את הדברים יותר בקלות. מאז שהאזעקה תפסה אותי באמצע רחוב ללא בניינים - החרדה לא מרפה... אני הולכת ברחוב ולא מפסיקה לחפש מקומות מילוט... כל צליל קטן בבית או בחוץ מקפיץ אותי. אני בקושי ישנה, לוקח לי המון זמן להגיע למצב של רגיעה שמאפשרת להירדם. וגם כשאני נרדמת, כעבור זמן קצר אני קופצת... או מצליל כלשהו או מאזעקה אמיתית. אני לא יודעת מה מחריד אותי יותר - האזעקה המאיימת, או הבומים שמרעידים את הקירות בבית... אתמול בערב נהרג בן אדם בעיר שלי... כל פעם שהמחשבה עולה בראשי אני מתחילה לבכות. כל כך כואב לי עליו ועל משפחתו... כל כך כואב ומרגיז בו זמנית שאנחנו לא מגיבים. האם דמו של אותו האיש, אשתו שבחודש תשיעי להריונה, הילד שהולך להוולד למציאות הקשה וללא אבא...האם כל זה לא שווה תקיפה מאסיבית בעזה?! בלאו הכי הם מפציצים אותנו. מרגישה שאני חייבת אוויר, חייבת לצאת מפה. אין לי כוונות לנטוש לגמרי את העיר שבה נולדתי והתגוררתי עד עכשיו! אבל עדיין, אני לא יכולה לחיות בתנאים כאלה, לא יכולה להיות בחרדה 99% מהזמן... לא יכולה לסבול מחוסר שינה יותר. אין לי קרובים במרכז ובצפון שאני בקשר איתם. וחוץ מזה כל כך לא נעים ליפול על אנשים. החיים הפכו לגיהנום.