לא יכולה יותר (ט)

[פרח נובל2]

לא יכולה יותר (ט)

לא מסוגלת.
המצב מידרדר בקצב מסחרר!!!
בשבוע האחרון חזרתי להקאות, לצמצומים ולפגיעה העצמית.
החזירו לי את ההשגחה

והקטע הכי קשה זה שאף אחד לא מבין למה אני שונאת את זה כ"כ!
אין בי כוחות להמשיך להילחם. נגמר.
ויתרתי
סליחה שאני כותבת הרבה לאחרונה

 

[תמרה45]

אוי.. יקרה..

אף אחד לא מבין למה את שונאת את מה? אני לא בטוחה שהבנתי פשוט..
נכון, המצב שאת בו נשמע בדיוק מצב של מותשות של אחרי מלחמה..
אני שמחה שאת בהשגחה..
זה עצוב לך כי בשכל שלך את יודעת שזה כביכול מעיד על הידרדרות
אבל מצד שני הכי טוב ונכון שכשבמצב כזה יהיה לך את ההשגחה..
זה לא רע ההשגחה הזו..
תנוחי עכשיו מותק,
נצלי את זה שאת בהשגחה כדי לנוח
ולאפשר למלאי הכוחות שלך להתחדש כדי להצליח אט אט לאסוף את עצמך לימים חדשים..
תחשבי מחשבות מעודדות..
על עוד שנה ועל האפשרות שבעוד שנה תהיי הרבה יותר טוב..
או שפשוט תנוחי וזהו, זו גם אפשרות!!
שולחת לך הרבה כוחות ואמונה..
אנחנו פה לא מוותרים לך, ולא מוותרים עלייך..
וגם מזכירה לך את התקופה הטובה שהייתה.. ממש לא לפני כזה הרבה זמן..
חיבוק

 

[2b mind]

היי פרח,

קודם כל זה ממש בסדר לכתוב כאן, לא משנה כמה, המקום הזה נמצא בשביל שיהיה לך איפה לשתף בדברים האלה שאת מרגישה, בלי קשר למידה, כמות או מקום. בקיצור את מוזמנת תמיד.

האמת שלא עקבתי כאן כל כך לאחרונה (מבחנים וזה..), אז יכול להיות שכבר כתבת ופספסתי,
אבל לא כל כך הבנתי את השורה "והקטע הכי קשה זה שאף אחד לא מבין למה אני שונאת את זה כ"כ!", שונאת את מה? מה הם לא מבינים?, כמובן רק אם נוח לך להסביר...

עובר שמאוד קשה לך, את יודעת להצביע על מה גרם/גורם להתדרדרות הזאת דווקא עכשיו? (שוב, אם כבר כתבת אני מצטערת).
בנתיים רוצה לשלוח לך קצת כוחות, ובעיקר תחושה שקוראים אותך כאן, ושאת פחות לבד. לילה טוב

 

[פרח נובל2]

תודה לשתיכם!!! (ט)

אני שונאת שההורים שלי משגיחים עלי. זה הדבר הכי נורא בשבילי. שנתיים אני ככה בהשגחות (עם 3 חודשים הפסקה מהם כי הייתי באשפוז...) ועד שהורידו לי אותו אחרי שבועיים וחצי הגעתי למצב הזה והיום החזירו לי את ההשגחות.
אני מנסה להסביר לדיאטנית ולפסיכולוגית למה אני כ"כ שונאת את ההשגחות אבל אף אחד לא מבין אותי...לא מבינים את הקושי שפתאום ההורים שיש לי קשר איתם טוב הופכים לשוטרים. מה שגורם להמון מריבות וויכוחים ואז אני לא מקבלת את החום והאהבה שאני צריכה, אני לא פונה אליהם כי אני כועסת...קשה לי השילוב הזה...

עוד 3 ימים זה שנה לאשפוז.
אני מסתכלת על כול התהליך שעברתי בשנה הזאת. כול הקושי, הכאב, הסבל, ההצלחות, הירידות...
ואיפה אני היום - בדיוק באותו מצב. רק במשקל תקין לצערי.. בנפילה גדולה, שאין לי כוחות להתמודד איתם.
כשהפסיכולוגית אמרה לי היום שאני צריכה השגחות ואני התנגדתי היא אמרה שאם אני לא מסכימה להשגחות היא עוזבת אותי. כי היא לא עובדת עם בנות שלא רוצות להחלים.
והיא לא מבינה שאני רוצה להחלים אבל לא מסוגלת. במקום לתת לי את התמיכה היא דיברה אלי ככה. לקחתי את זה קשה...
בשבועות האחרונים אני לא מפסיקה לחשוב. חשבתי כמה וכמה פעמים על אפשרות לחזור לאשפוז, אבל אמרתי שכול עוד אני לא בהשגחה אני לא צריכה את זה. כשדיברתי עם אמא שלי על זה היא מיד אמרה לי "מה, את רוצה להיות מהאלה שיוצאות וחוזרות כול הזמן" וזה פגע בי. היא חושבת שנהניתי באשפוז? שהיה לי קל? סבלתי שם. כול יום היה קשה מהתחלה. וגם שיחררו אותי במצב של חוסר הצלחה באשפוז מה שלא הוסיף לי כוח...
אמא שלי הזכירה את האשפוז לפסיכולוגית והיא אמרה לי היום שאני רוצה להיות באשפוז כדי להיות עם בנות חולות ולא להבריא. וחוץ מזה אני בריאה מידי, אני במשקל תקין. זה מאוד פגע בי. זה לא היה קל לחשוב על האופציה של אשפוז כי זה קשה שם בטירוף!!!
בנוסף לכול זה אני צריכה לחפש פסיכיאטרי חדשה. התרופות לא עוזרות לי..וזה סיוט להתחיל עם משהיא חדשה, לספר לה את כול הסיפור מהתחלה וכ'ו ועד שמוצאים כדור ומינון נכוון, אין לי כוח לתהליך הזה, אבל הדיכאון נוראי ביותר!!!
ואני כבר לא יודעת מה לחשוב. אני פגועה מהיום הזה, קשה לי עם המשפחה, עם המטפלים עם כולם! פניתי לחברה מהאשפוז שתעזור לי ותעודד אבל לא קיבלתי תגובה.
אני צריכה תמיכה, ולא מקבלת. אין הבנה. אין עידוד. רק "מה כ"כ קשה בלאכול?" וכאחה תגובות.
ואף אחד לא מבין!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
זה הורג אותי, אני מרגישה הכי בודדה בעולם!
והכי הכי חולה ומרוסקת נפשית
סליחה על כול החפירה, לא יודעת למה כתבתי כ"כ הרבה...כנראה שההתפרקות בהקאה ובפגיעה לא עזרה מספיק...
לא מפסיקה לבכות

 

[תמרה45]

אהובה..

מקווה שעוזר לך לדעת שאני מאוד מבינה..
באמת..
את התחושות, את התסכול, את הקושי
ואת תחושת הלבד
באמת יש בזה משהו שבסוף את נשארת עם עצמך ועם המחשבה שמבינה שאת זו שצריכה להרים את עצמך להחלמה
ובסוף זו את שתצטרך לגרום לעצמה להחלים
ואף אחד לא יוכל לעשות / לעבור את זה בשבילך
זה מתסכל שלא מבינים אבל אני בטוחה שהם לא מבינים כי הם מפחדים או חרדים שזה לא יגמר לעולם
את יכולה לנסות להבין אותם על כך שהם לא יכולים להבין?
קשה לי להאמין שאמא שלך חושבת שנהנית באישפוז.. ניסית לומר לה פעם אולי שזה ממש מצוקה עבורך ורחוק מכל מה שקשור להנאה?
זה פוגע באמת שככה הפסיכו׳ אמרה לך.. היא בטח הייתה עדה לתהליך שעברת וגדלת בשנה האחרונה, אז מעניין למה היא הגיבה כך אם כי התנגדות להשגחה בזמן שאת באמת צריכה אותה לא הכי משתלמת לך

יקירתי, יש לי עוד המון מה לומר לך, גם מנסיוני האישי..
אני חושבת שאם יש לך כוח לפתוח בפני הפסיכו׳ למה את מתנגדת להשגחה, לתת לה את האפשרות לענות לך על ההתנגדויות שלך ולאפשר לעצמך להשתכנע במה שנוח לך..
אל תשכחי שבמקום שבו יש מחשבה תועה או חולה היא צריכה תחבושת וריפוי..
ממי שלי- אני ממש מחבקת אותך ואוהבת אותך מפה
אני מאמינה שיכול להיות אחרת
חשוב חשוב שתתקשרי עם ההורים שלך, עם הפסיכו׳, עם הסביבה
זה ממש קריטי להחלמה שלך עכשיו לדעתי
כמה שאת יכולה..
ודווקא עכשיו שאת כ״כ פגיעה ורגישה הלוואי שתצליחי להביא להם את עצמך ולהסביר את תחושותייך..
מחבקת מאוד!!

 

[נוגה 1234]

פרח

סליחה שאין לי יותר מידי מילים..
רק שפה איתך..

 

[אלומת האור]

 

[פרפר בתוך אגרוף]

היי, פרח.

אני יכולה לדמיין שאת מאוד מאוכזבת מעצמך, ושאת מרגישה שנכשלת.
אבל אולי אפשר להסתכל על החזרת ההשגחות בדרך אחרת.
הרי אי אפשר לצפות ממך שאחרי כל כך הרבה זמן של השגחה, בבת אחת תהיי מסוגלת לעשות את זה בעצמך.
התרגלת ששומרים עלייך ועכשיו זה קשה לקחת שוב את האחריות לידיים.
אז במקום לחשוב שנכשלת,
תחשבי על זה כאילו היית ב"התנסות", או "התלמדות" כזו.
כמו, נגיד, טייס שלומד לטוס. בהתחלה כל הזמן משגיחים עליו. ואז נותנים לו לעשות סיבוב לבד על המטוס, ומחזירים אותו לכיתה, כדי לנתח את מה שקרה בטיסת סולו שלו יחד עם המורים. חושבים על כל פניה שהוא עשה, על כל כפתור שהוא לחץ עליו, מחליטים יחד מה היה נכון ומה לא, כדי שבטיסת סולו הבאה, הוא יוכל לטוס לבד טוב יותר.
התנסית עכשיו בזמן בלי השגחה. שבועיים שבהם למדת וראית כל מיני דברים על עצמך- מה הכי קשה לך, מה את מצליחה יותר, איזה ארוחות קלות יותר ואיזה קשות יותר, באיזה ימים הצלחת ובאיזה לא, מה גרם לך לוותר ומה גרם לך להשקיע יותר מאמץ. עכשיו חוזרים צעד אחורה,
חוזרים לכיתה, וצריך לחשוב ביחד עם המטפלים וההורים שלך איך בפעם הבאה תעשי את זה טוב יותר.

מזכירה לך שגם הם לא רוצים שתהיי כל החיים בהשגחה. הם ואת רוצים את אותו הדבר- כולכם רוצים שתבריאי!!!
אז צריך לחשוב יחד איתם איך את מגיעה למטרה המשותפת.

 

[ל3]

יקרה

קשה לי לקרוא אותך כי אני כל כך מבינה את כאבך אני נורא רוצה שתדעי שאת לא לבד את לא לבד את לא לבד!!!!!!! אני פה איתך מחבקת חיבוק וירטואלי חזק וכך גם הבנות האחרות פה. אני מבינה את הפחד הזה מהשגחה- כעס על ההורים שאולי רוצים בטובתך ולא יודעים להתנהג אחרת בכדי להשיג זאת? את יודעת, פעם המטפלת שלי אמרה לי יש לך שתי אופציות- אישפוז או "אישפוז בית". הרמתי גבה ושאלתי אותה למה כוונתה והיא כיוונה בדיוק למה שכתבת. גם אני הגבתי בכעס מה פתאום אני לא רוצה לא צריכה אני יכולה לבד אבל האמת אני מאוד צריכה ובאיזהשהוא מקום גם מאוד רוצה? לפעמים טוב קצת להוריד את הרגל מהברקס דקה לפני שהרכב מתדרדר ולתת למישהו אחר להוביל אותו חזרה אל המסלול. הבנת את כוונתי? אני אומרת שכרגע כפי שכתבת את צריכה השגחה צמודה נכון לא קל להודות בזה וזה מתסכל אבל זה גם נותן פתח למנוחה, לתת למישהו אחר למשוך במושכות ולפעול על אוטומט עד שמתייצבים חזרה. אני דואגת לך ורוצה שתדעי שרוצים בטובתך. יש מצב שבכל אופן תדברי עם ההורים ותגיעו להסכמה איך לתת להם להוביל אותך זמנית?
שולחת לך חיבוק גדול

 

[Rak חיבוק]