anonymous1
New member
לא יודע מה לעשות
מאז שהייתי קטן אנשים לא אהבו אותי. היו לי חברים והכל, כי לא התייחסתי לזה, אבל עד שזה הגיע לשלב שכבר נמאס לי מהיחס וההערות של אנשים לגביי וניסיתי לשנות את עצמי. לא הצלחתי לשנות את האישיות שלי בבסיסה כמה שניסיתי, וניסיתי המוווון, אז האלטרנטיבה הייתה "לשחק" אדם נחמד. לפני כל מילה שיצאה לי מהפה, בד"כ, הייתי חושב מאוד, או מדבר בטון שקט או משחיל מילים מידי פעם. הייתי מדבר רק עם כמה אנשים שידעתי שאישיות שלי לא תפריע להם. אבל הבעיה שלא אהבתי את עצמי נשארה (עד היום בעצם), והמצב שלי התדרדר. כל הזמן הייתה ירידה במצב הזה שלי. עכשיו אני בכלל לא מדבר עם אף אחד בבי"ס. זה הפך להיות אפילו יותר חמור. בהפסקות אני יושב לבד ולא מדבר עם אף אחד כבר בערך שנה וחצי. כולם שם חושבים שאני מוזר ושיש לי בעיות (וזה נכון). ההורים שלי כל הזמן רבים אז זה רק מעסיק אותי יותר. אח שלי גם מתחיל קצת לריב במשפחה, אבל אולי זה יעבור לו. אני מאוד דואג לאמא שלי, ואני עצמי לא קולט כל כך איך היא עצמה מצליחה לא להיות מדוכאת כשאני רואה איך אבא שלי מתייחס אליה (אולי היא פשוט מתעלמת מזה?). בנוסף לזה, אני הומוסקסואל, לי זה לא מפריע אבל מישהו פרץ לי למחשב והטריד אותי בקשר לזה המון זמן. אני בארון אז זה לא קשור לחיים שלי מחוץ למחשב. אני עדיין מרגיש ש"עוקבים" אחריי באינטרנט, אבל אני לא בטוח. הפסיכולוג שלי אמר לי לא לקחת את זה ברצינות, אבל לי זה נראה הרבה יותר רציני מאשר לו – בעיקר בגלל שזה קרה הרבה זמן. להורים שלי יש רק 2 ילדים, והם כל הזמן מזכירים לי את הציפיות שלהם בקשר לנכדים שלהם שאני בעצם לא יכול לתת להם. זה לא מפריע לי אבל להם כן. ובכלל הדעות שלהם בקשר לאנשים כמוני לא ממש נחמדות. בשבוע הבא יום הורים ושוב לא עשיתי מבחנים כי לא הצלחתי להתרכז אפילו שהבטחתי שכן (כדי שייעזבו אותי עם ההרצאות שלהם) ואני לא יודע מה לעשות כדי שלא יציקו לי שלא ביצעתי את הבטחותיי. אני מרגיש שאני מנסה להרגיש רע ולהראות לאנשים שיש לי בעיה, ואני לא אוהב את העבודה שאני מרגיש ככה, אבל אני פשוט לא מסוגל להרגיש אחרת. אני מנסה להיות מדוכא, אני גם לא לוקח את הכדורים שהפסיכולוג שלי נתן לי (אני משקר להורים שלי שאני לוקח אותם כבר המון זמן, וגם לפסיכולוג כמובן). אני פשוט רוצה להרגיש רע. ככה אני מרגיש שיש תקווה ושההווה הוא לא כמו העתיד שלי, כי ככה זה בעצם נראה שזה יהיה. לפעמים אני מרגיש טוב פתאום וזה נורא מפריע לי, אפילו שהמצב רוח שלי בד"כ קצת ירוד. והיועצת קראה לי לשיחה ושיקרתי לה על כל מה שהיא שאלה כדי שיעזבו אותי בשקט. אני לא מצליח להתגבר על אף אחת מהבעיות שלי, וגם הפסיכולוג כל הזמן שואל אותי מה אני מציע כי אנחנו לא מתקדמים. הבעיה קשורה בי ולא בפסיכולוג. אבל העתיד לא נראה יותר טוב ואני לא יודע איך לצאת מכל הצרות האלה. אני גם מרגיש שאין לי זכויות כמו לכל אדם רגיל (עכשיו אני פחות מרגיש ככה בעצם, משום מה, אבל בדרך כלל זאת ההרגשה שלי...). יש עוד מלא בעיות שקשורות בבעיות האלה שלא ציינתי פה, אבל מה אני צריך לעשות כדי להשתפר לתווך הרחוק ? (סליחה מראש שכתבתי ארוך)
מאז שהייתי קטן אנשים לא אהבו אותי. היו לי חברים והכל, כי לא התייחסתי לזה, אבל עד שזה הגיע לשלב שכבר נמאס לי מהיחס וההערות של אנשים לגביי וניסיתי לשנות את עצמי. לא הצלחתי לשנות את האישיות שלי בבסיסה כמה שניסיתי, וניסיתי המוווון, אז האלטרנטיבה הייתה "לשחק" אדם נחמד. לפני כל מילה שיצאה לי מהפה, בד"כ, הייתי חושב מאוד, או מדבר בטון שקט או משחיל מילים מידי פעם. הייתי מדבר רק עם כמה אנשים שידעתי שאישיות שלי לא תפריע להם. אבל הבעיה שלא אהבתי את עצמי נשארה (עד היום בעצם), והמצב שלי התדרדר. כל הזמן הייתה ירידה במצב הזה שלי. עכשיו אני בכלל לא מדבר עם אף אחד בבי"ס. זה הפך להיות אפילו יותר חמור. בהפסקות אני יושב לבד ולא מדבר עם אף אחד כבר בערך שנה וחצי. כולם שם חושבים שאני מוזר ושיש לי בעיות (וזה נכון). ההורים שלי כל הזמן רבים אז זה רק מעסיק אותי יותר. אח שלי גם מתחיל קצת לריב במשפחה, אבל אולי זה יעבור לו. אני מאוד דואג לאמא שלי, ואני עצמי לא קולט כל כך איך היא עצמה מצליחה לא להיות מדוכאת כשאני רואה איך אבא שלי מתייחס אליה (אולי היא פשוט מתעלמת מזה?). בנוסף לזה, אני הומוסקסואל, לי זה לא מפריע אבל מישהו פרץ לי למחשב והטריד אותי בקשר לזה המון זמן. אני בארון אז זה לא קשור לחיים שלי מחוץ למחשב. אני עדיין מרגיש ש"עוקבים" אחריי באינטרנט, אבל אני לא בטוח. הפסיכולוג שלי אמר לי לא לקחת את זה ברצינות, אבל לי זה נראה הרבה יותר רציני מאשר לו – בעיקר בגלל שזה קרה הרבה זמן. להורים שלי יש רק 2 ילדים, והם כל הזמן מזכירים לי את הציפיות שלהם בקשר לנכדים שלהם שאני בעצם לא יכול לתת להם. זה לא מפריע לי אבל להם כן. ובכלל הדעות שלהם בקשר לאנשים כמוני לא ממש נחמדות. בשבוע הבא יום הורים ושוב לא עשיתי מבחנים כי לא הצלחתי להתרכז אפילו שהבטחתי שכן (כדי שייעזבו אותי עם ההרצאות שלהם) ואני לא יודע מה לעשות כדי שלא יציקו לי שלא ביצעתי את הבטחותיי. אני מרגיש שאני מנסה להרגיש רע ולהראות לאנשים שיש לי בעיה, ואני לא אוהב את העבודה שאני מרגיש ככה, אבל אני פשוט לא מסוגל להרגיש אחרת. אני מנסה להיות מדוכא, אני גם לא לוקח את הכדורים שהפסיכולוג שלי נתן לי (אני משקר להורים שלי שאני לוקח אותם כבר המון זמן, וגם לפסיכולוג כמובן). אני פשוט רוצה להרגיש רע. ככה אני מרגיש שיש תקווה ושההווה הוא לא כמו העתיד שלי, כי ככה זה בעצם נראה שזה יהיה. לפעמים אני מרגיש טוב פתאום וזה נורא מפריע לי, אפילו שהמצב רוח שלי בד"כ קצת ירוד. והיועצת קראה לי לשיחה ושיקרתי לה על כל מה שהיא שאלה כדי שיעזבו אותי בשקט. אני לא מצליח להתגבר על אף אחת מהבעיות שלי, וגם הפסיכולוג כל הזמן שואל אותי מה אני מציע כי אנחנו לא מתקדמים. הבעיה קשורה בי ולא בפסיכולוג. אבל העתיד לא נראה יותר טוב ואני לא יודע איך לצאת מכל הצרות האלה. אני גם מרגיש שאין לי זכויות כמו לכל אדם רגיל (עכשיו אני פחות מרגיש ככה בעצם, משום מה, אבל בדרך כלל זאת ההרגשה שלי...). יש עוד מלא בעיות שקשורות בבעיות האלה שלא ציינתי פה, אבל מה אני צריך לעשות כדי להשתפר לתווך הרחוק ? (סליחה מראש שכתבתי ארוך)