לא יודעת מה לעשות

Time To Go

New member
לא יודעת מה לעשות

חשבתי שאני חזקה חשבתי שיש לי כוח אבל אני חלשה אין לי כוח ומתלוננת בלי סוף לא שהתלוננתי לפני מה שקרה אבל עדיין מתלוננת בלי סוף רק תלונות אני מורכבת מתלונות ולא משום דבר אחר טיפת שמחה אין אצלי לא מסוגלת להעמיד פנים תמיד בוכה ואם לא רואים אותי בוכה, בלב בוכה בכי מר כועסת על כולם על כל העולם למה זה קרה לי למה זה מגיע לי אני לא כזאת שטן אמנם לא מושלמת אבל לא מגיע לי לאבד את האישה של חיי זה לא מגיע לי ממש לא אבל בסופו של דבר הגיע.... מרגישה ריקנות מבפנים אני כבר לא שווה כלום הולכת לבנים לחפש טיפת אהבה ומן הסתם לא מוצאת נמאס לי מהכל נמאס לי מעצמי נמאס לי מהחיים תלונות רק מתלונות אני מורבת לא אתפלא אם אשאר באותה שאני היום בעוד כמה שנים לא חושבת שאעשה שום דבר כדי לקדם את עצמי אשאר רק במרירות הזאת המרירות שאני כל כך שונאת אבל לא בטוחה שרוצה שתלך וזהו אני שונאת את החיים האלו שונאת את עצמי שונאת הכל רוצה להירדם רוצה להתעורר בעולם האישי שלי להיות באשלייה וזהו פשוט...זהו....
 
שלום לך

את זועקת לעזרה... הכאב רב מנשוא... האם את עושה עם זה משהו? מותר להתלונן מותר לכאוב.... מותר לכעוס... אבל כדאי לעבד את הרגשות... כדאי... האם ניסית לעשות זאת?? אובדן של מישהו יקר, מוביל למקומות מאוד קשים, מקומות חשוכים... מקומות שלא ידענו שישנם בתוכנו אבל ניתן ואפשר להתמודד... וכשיתאים לך ותוכלי להרפות ... לשחרר... תמצאי בתוכך דברים אחרים יפים הרבה יותר ותלמדי לחיות עם החסר... תגלי שאפשר לראות את הדברים גם אחרת... ועד שתגיעי למקומות מוארים יותר, שולחת לך
ומחזקת אותך.
 

Time To Go

New member
כמעט כל שנייה במשך היום אני רואה

אותה תמיד חושבת שההלוויה, השבעה, ומליאת ה 30 היו סתם, הדמעות היו סתם, הכעסים היו סתם, והפחדים היו סתם, אני תמיד חושבת שאני באשלייה ממש ממש יפה שהיא פה לידי ואני איתה מחזיקה לה את היד חזק שלא תלך לי שוב. אני בטיפול ומעיזה להגיד חלק ממה שכתבתי אבל חוששת להגיד חלקים אחרים מול העובדת הסוציאלית. חשבתי שאני יכולה להתמודד אבל הכל טרי (לפני 3 חודשים) אני לא יודעת מה לעשות אני כועסת הרבה ורוב הכעס זה בלי סיבה אני מפחדת מאוד מפחדת לאבד את השפיות
 
כל כך טבעי...

אנשים חווים אובדן בדרכים רבות ושונות. חלקן קשות וחלקן קשות פחות, אך אין ספק שמתוך מצב של אובדן אדם קרוב, עולים בנו דברים שמפחידים אותנו וגורמים לנו לחשוש לשפיותנו, הכל מתערער ומשתבש וכל מה שהכרנו משתנה. יש אנשים המגיבים במחלות ממשיות, יש הנכנסים לדכאון ועוד תגובות כאלו או אחרות. התגובות שונות מאדם לאדם, ובד"כ מותאמות לאישיות וליכולת ההכלה. גם בהתמודדות יש שוני בין אדם לאדם, וכל אחד מתמודד בהתאם ליכולת שלו באותו פרק זמן, גם זה משתנה ומקבל פנים אחרות בתקופות שונות ולכן, תני לעצמך את הזכות להרגיש... הרשי לעצמך את כל התחושות העולות בך... תני להם מקום בתוכך ... חווית אובדן של אדם יקר וזה בסדר להרגיש כך... יש אנשים המדחיקים את הכאב והוא מתפרץ בתקופות מאוחרות יותר.... את מעידה כי האבל טרי... כרגע את במצוקה ולכן גם תגובותייך כמו שהן. קיימים שלבים רבים בהתמודדות: הכחשה וחוסר יכולת לקלוט להאמין ולעכל, כעס וזעם ורגשות דומים, התמקחות, דכאון ועצב, השלמה וקבלת הדברים עם ארגון מחדש... הדברים לוקחים את הזמן שלהם וגם הם שבים ועולים בתקופות שונות של חיינו בעוצמות שונות ובעומקים שונים... מה שאני מציעה לך, הוא לתת מקום לכל אותם דברים בתוכך, אני בטוחה שאת עושה כמיטב יכולתך, אל תכעסי על עצמך ואל תניחי לעצמך ליפול לתהום... היפתחי מול המטפלת שלך ככל שתוכלי, הוציאי את רגשותייך, גם אם לא תוכלי לפתור כל דבר מיידית, עצם הצפתם גורמת לעבודה פנימית, תני לעצמך את הזכות והכי חשוב אל תחששי מרגשותייך...רק הקפידי להיות מטופלת ולטפל בם ככל שתוכלי...אם אינך יכולה לדבר על הדברים, כתבי אותם לעצמך גם זה יכול להועיל. מחזקת אותך
 

Time To Go

New member
יש לי משפחה תומכת

רק לא תמיד נוח לי להיות לידם לא תמיד הם מבינים אותי ולא תמיד אני מבינה אותם.. יש גם בבית בעיות, שהתווספו אחרי המקרה ובעיות אחרות שהיו לפני המקרה. אני מאמינה בלב שלם שזה לא רק בבית שלי בעיות אלו. אך לעיתים זה ממש קשה עד שבא לי לברוח מהבית
 
את יודעת שכל הדברים שקשורים

ברוחניות אומרים שהנשמה ממשיכה להסתובב סביב האהובים עליה עוד כמה זמן אחרי המוות. אולי זה מה שאת חשה? אולי בגלל זה נראה לך שהיא לידך? אני חייבת לציין שאני, בזמן הלוויה במיוחד, היה לי הרגשה אני עומדת מהצד ולא מזהה בכלל את האנשים האלה שבאים, ולמה הם מנחמים אותי? מה לי ולזה? אמא שלי נפטרה מדום לב בזמן המקלחת לא היו סמנים ולא שום דבר. הכל היה כזה מין... מפחיד קצת, כאילו התנתקתי מעצמי קצת...
 

Time To Go

New member
אני מאמינה ברוחניות במקום מסויים

ובשבעה אמא ניסתה להגיד לי משהו שהיה נכון מאוד פחדתי כי הרגשתי אותה וראיתי אותה אומרת לי משהו שהתברר שהיה נכון כל השבעה ראיתי אותה עם כותונת של בית החולים חנוקה מדמעות מסתכלת על כולם ואומרת "זהו" לפעמים אני מפחדת כשאני לבד בבית ואני מרגישה אותה אני מפחדת פתאום לדבר איתה מפחדת שהיא תגיד לי דברים לא נעימים מפחדת שאולי הכל אשלייה
 
היי לך

הרי אינך פוחדת מאמך... לכן החששות מיותרים... ואפילו אם הדבר נראה לך כאשליה, עדיין את יכולה לפנות אליה במחשבתך או "להזמין" אותה אלייך בחלום... בהשקפת עולמי קיימים מימדים שונים והנשמה ממשיכה "לחיות" במצב של קיום אחר... את יכולה לנסות לפנות אליה במחשבתך ואולי לקבל תשובות בצורת מסרים... אבל גם אם אינך מאמינה בכך, ברור לך שאמך לעולם לא תפגע בך, כך שאל לך לפחוד ולחשוש.... אין זו המטרה... הדברים לא "יבואו" אם תפחדי אלא אם תהיי פתוחה ומקבלת ... תמיד את היא הבוחרת ... אגב, הניק שלך יכול להיות במשמעות כפולה (בעיני), גם נושא המוות במשמעות של "הזמן לעזוב" וגם נושא של "שחרור" כשהמשמעות היא שהגיע הזמן להרפות... חשבי על כך...
 
טיים טו גו היקרה,

מהבוקר לא הצלחתי לשלוח הודעות לפורום, ובינתיים אני רואה שכבר ענו לך ... אז רק אוסיף את ברכת ברוכה הבאה, והרגישי חופשי להצטרף ולשתף, במידה שתתאים לך.
 

Time To Go

New member
שחכתי להודות על קבלת הפנים ועל

התגובות המקסימות. ומממ....היום בבוקר הלכתי להגדיל תמונה של אמא ומסגרתי עוד תמונה אחרת שלה ושמתי את התמונה הממוסגרת בחדר את התמונה המוגדלת אני אשים בסלון. כל הדברים שכתבתם לי הם כל כך נכונים וחזקים....והמשמעות של הכינוי שלי שלא שמתי לב לשני המשמעויות הם מאוד חזקות ומממ....חחח נגמרו לי המילים אני מקווה שאני אכתוב פה הרבה ומקווה שגם אוכל לייעץ ולעזור לשאר חברות הפורום ושוב....תודה....
 

MIF2004

New member
Time To Go יקרה...

אני מגיבה באיחור, לא מגיעה לפה הרבה, אבל מאוד נגע לי ללב מה שכתבת... כמה מחשבות שעלו לי לראש ממה מדברייך: קודם כל אל תראי את עצמך כמי שמתלוננת, את לא - את עצובה, כועסת, מפוחדת, וקשה לך, וזה הכל כל כך מוצדק, כל כך קשה בתקופה הראשונה להיות שמחה, להעמיד פנים, בדיוק כמו שכתבת.... זה הכי טבעי בעולם, הרי עולמך חרב עלייך. את לא צריכה להרגיש שאת מתלוננת, אלא לתת לגיטימציה לרגשותייך, איבדת את אמא שלך, ואת ראויה לאמפטיה, והמון אהבה ותמיכה... הרגש הזה של למה דווקא לי זה קרה, והמרירות - ליוו אותי במשך שנים רבות, והאמת שקשה לי לומר עד היום שהשתחררתי מהם לגמרי, אבל במשך הזמן לומדים לחיות עם זה כמה שזה נשמע נורא. אני יודעת שזה יכול להישמע כמו סיסמאות בהתחלה, אבל יום עובר, ולאט לאט העצב והכעס מתרככים, הם לא נעלמים, אבל הם הופכים מוכרים והופכים להיות חלק מאיתנו. אל תתביישי מהמטפלת שלך, להיפך, תיפתחי, ותעבדי את מה שעובר עלייך, זה מאוד מאוד חשוב לדעתי ואת בתקופה שעדיין הכל כל כך טרי... את צריכה תמיכה ואני מאוד מאוד בעד עזרה מקצועית בנושא. לסיכום אל תכעסי על עצמך על הכאב, ועל הטלטלה שאוחזת בך.
 
למעלה