לא יודעת מה לעשות!

[יעלי!]

לא יודעת מה לעשות!



אמא שלי חיטטה בחדר (כמה נחמד) מצאה מה שהיא לא הייתה אמורה לראות! (כדורים ותה משלשל) אתמול זה היה ``אני אטפל בך`` ``ושוב חזרת לשטויות שלך`` והיום זה היה ``אני לא יודעת מה לעשות איתך-תעשי מה שבא לך...`` ``אני כבר התייאשתי``.. ועכשיו נשאלת השאלה.. מ-ה א-נ-י ע-ו-ש-ה ????? איך אני אהיה רזה עכשיו? ואם ייקחו אותי לאשפוז בכפייה? ואם אני יחזור למרפאה הנוראית הזאת בצ`ק פוסט המחורבן? מה אני יעשה? אקמולים לא עובדים! לקחתי היום גם יותר... לא עוזר.. מה אני עושה? זה רק גורם לי למיגרנות! ולחתוך את עצמי....ניסיתי מזמן ולא הצלחתי ואז..ראו את הסימנים... אוייי כלכך רע לי! הלוואי והייתי מתה! למה נולדתי בכלל? כל הבי``ס המחורבן הזה היה נגדי היום כולם התלוננו למה אני ``שוכבת עם הראש`` על השולחן.. למה אני לא מקשיבה.. ואז בשיעור פשוט קמתי ויצאתי כולם לא האמינו אני הילדה הטובה, המושלמת, מורדת.... אז כן! הכל רע וחרא בעולם הזה! רוצה למות! רוצה למות!

 

[חייל מאושר!]

מתוקה שלי...



אני יודע שקשה לך אבל אני לא חושב שלמות זו התרופה.יש הרבה דברים שלא הספקת.לא צריך לברוח מקשיים צריך להתמודד איתם.

 

[חייל מאושר!]

קשה יש רק בלחם וגם את זה אוכלים!



אני יודע שאולי אני לא יכול להזדהות עם מה שעובר עליך אבל אני יכול להגיד שאין דבר ששוה למות בשבילו!!שלך דודי.

 

[יעלי!]

איזה חמוד....



אבל אני לא אוכלת לחם... טוב לא משנה.. העיקר שניסיתי הכל. כלום לא עובד חוצמזה חייים- בסוף מתים מהם אז... מה זה משנה אם זה יקרה עכשיו? הרי אמא שלי .... יודעת והיא.. תהרוג אותי עוד מעט בטח תיקח אותי לטיפול שם אני אגסוס עד למוות המתוק.. עד שאגיע למנוחה

 

[חייל מאושר!]

יעלי...



אל תחשבי ככה.אנשים סביבך רוצים רק את טובתך גם אם לא תמיד מבינים מה עובר עליך.

 

[מאיה ה]

יעלי חמודה



דבר ראשון, תפתחי את ההודעה שלי מאתמול, ותקראי את השיר. תחזרי אלי, מחכה לך מאיה הפרה

 

[חייל מאושר!]

מאיה מתוקה...התגעגעתי!!!

 

[יעלי!]

קראתי, קראתי....



לא עוזר...כלום לא יעזור לי רק המוות...

 

[חייל מאושר!]

יעלי - התרופה!



אני חושב שאת צריכה חיבוק חזק ולבכות הרבה.זה מה שיפרוק את כל המתח.מצטער שאני לא לידך לתת לך כתף להשען.מקוה שעזרתי

 

[מאיה ה]

יעלי



אין לך מושג עד כמה אני מבינה אותך. גם אני במשך שנים האמנתי שעדיף לכולם שאני אמות. הרי ממילא אני גורמת לכולם כל כך הרבה סבל, אז מה לעזעזל אני עושה פה...כל פעם מחדש, אחרי כל ניסיון אובדני, לא הבנתי למה כולם כועסים עלי. הרי זה עדיף לכולם-לא? אז זהו, שלא. אני זוכרת שפעם, אחרי נסיון אובדני קשה, שבעקבותיו ביליתי תקופה בטיפול נימרץ, אחרי שהתאכזבתי כל כך על זה שאני עדין בעולם הזה, פתאום אבא שלי, שהיה האדם הכי קרוב אלי באותה תקופה - לא רצה לדבר איתי. הוא פשוט ניתק מגע, לא בא לבקר וגם לא דיבר איתי בטלפון. אמא שלי אמרה לי שהוא פשוט לא יכול, לא מסוגל לסבול יותר את הפחד הנורא הזה שמשהו יקרה לי. והיה לי נורא. פתאום תפסתי עד כמה אני מכאיבה לאנשים סביבי, אלו שעדין אוהבים אותי, על אף ולמרות הכל. היה לי כל כך קשה עם השתיקה הזו, עם ההחלטה שלו שלא לדבר, לתפוס מרחק, לא להגיד לי אפילו במילה איך הוא מרגיש, חש, חושב, השקט הזה. כל כך רציתי שהוא יכעס עלי מהצד השני של האפרכסת, כל כך רציתי שהוא יבכה לי מהצד השני של האפרכסת, יצעק, יצרח, יקלל... אבל לא. הוא בחר לנתק מגע. להתרחק. וזה בא מהמניעים הכי נכונים וצודקים שבעולם, עשיתי מעשה כל כך אגואיסטי ואנוכי, והוא היה חייב, צריך, מוכרח להגיב באופן כזה כדי להציל את עצמו מהמוות. מהפגיעה הנפשית הנוראה. התאבדות זה מעשה כל כך אגואיסטי. אתה נעלם מהעולם ומשאיר לכולם מאחור את כל הסבל והפחד. את הידיעה שהם היו יכולים למנוע את זה, ולא עשו זאת. את יכולה לכעוס על אמא שלך, לקלל את כל העולם. קשה לך, נורא לך, ואין לך כוח. אבל אין לך, אין לאף אחד מאיתנו את הזכות להרוס את החיים של האוהבים אותו. וגם אם יקחו אותך לטיפול, וגם אם יהיה נורא קשה, זה רק כדי להביא אותך למצב יותר טוב, לעזור לך לעבור את השלב המכריע ולהמשיך קדימה במלוא הכוח. ואני בטוחה שתמצאי אותו. הוא נימצא מעבר לאופק, במקום שאולי עכשיו את לא יכולה לראות, אבל הוא שם. תאמיני בו. מאיה