לא יודעת כבר(ט)

[bluffin]

לא יודעת כבר(ט)

לא יודעת כבר מה לעשות
לא מצליחה לאכול יותר מידי
מפחדת מכל מאכל שהוא לא "בטוח" מבחינתי
לא מצליחה להקשיב לדיאטניות (האמת שאף פעם לא הצלחתי)
וכל כך עצוב לי כי כבר הייתי במקום אחר..
וזה חזר
ובגדול,בענק
לא מצליחה לשנות גם אם מאוד רוצה
אני לא יכולה יותר ככה
אני על סף שבירה
הדיכאון חוזר, הכאבים בגוף מחמירים. אבל שום דבר לא מצליח לעצור אותי.. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כבר. שום דבר לא עוזר
איך יוצאים מזה אם לא 5 אשפוזים במקומות שונים, נזעי חשמל, בתים שיקומיים, מרפאות וכו לא עוזרים? גם אני רוצה (וכמובן שלפעמים לא ...אבל רוצה )
לא יכולה כבר
סליחה על החפירה.

 

[levshavur]

בלופין

שלום לך,
אכן המצב שאת מתארת הוא מתסכל.
אני חושבת שאם לא תצליחי לתת אמון בדיאטנית כלשהי יהיה לך קשה מאוד להתמיד בטיפול.
מישהי עם הפרעת אכילה היא לא באמת 'אובייקטיבית', היא לא יכולה להבין ברמה הנכונה מהם הצרכים האמתיים של הגוף שלה, ומהו דימוי הגוף האמתי - לא זה שנראה למישהי שהיא 'שמנה' או 'רזה'...אלא מה שמבחינה אובייקטיבית, רפואית, הוא המצב הנכון. לכן החשיבות של דיאטנית של הפרעות אכילה הוא קריטי להצלחת הטיפול. היכולת הזאת להרפות, להגיד אני מוותרת על מה שאני הייתי רוצה לטובת התפריט שהדיאטנית נותנת...
לגבי טיפול בנזעי חשמל לדיכאון, לפעמים יש מצבי דיכאון כול כך קשים שאפילו נזעי החשמל כבר לא מועילים. באשפוז הראשון הכרתי אישה כזאת, והיא גילתה שיותר מכול הטיפולים נגד הדיכאון מה שבאמת נתן לה הקלה, זה פיסול בחימר (היא אפילו לא ידעה שיש לה כישרון בשביל זה, היא גילתה את זה לגמרי במקרה בריפוי בעיסוק, כך גם לגבי ציור, היא לא חשבה שהיא יכולה, אבל נתתי לה כמה שיעורים, וגיליתי שיש לה כשרון גם בשביל זה...
מישהי אחרת, שכבר התייאשה לחלוטין, כי הגוף שלה לא הגיב בכלל לאף תרופה, והייתה סקפטית אם קיים בכלל משהו שעוד יכול לעזור לה...הייתי אתה באשפוז והצעתי לה שאתן לה טיפולי רפלקסולוגיה (בהתנדבות). היא אמרה לי: אם תצליחי לעשות משהו לעזור לי אתן לך משהו מתוק במתנה. לא שמעתי ממנה אף מילה אם יש איזה שיפור, אבל אחרי חודש או חודש וחצי היא הביאה לי משהו מתוק...

התחלנו לדבר, והסתבר שעם הטיפולים שנתתי לה הגוף הצליח להגיב לטיפול רפואי (זה אחד הדברים שרפלקסולוגיה עושה). כמובן שקיימות אופציות טיפול נוספות ברפואה משלימה, אבל אני כותבת לך מהניסיון שלי...אז תחשבי אולי שווה לך לבדוק את האפשרות.
יש לי חברה שהייתה בכמות גדולה בהרבה של אשפוזים (ולא פעם בסגורה) אבל כיום היא אישה בריאה לחלוטין, ויש לה חיי משפחה נורמטיביים לחלוטין. אז זה שהיית בחמישה אשפוזים זה לא צריך לגרום לך לאבד את התקווה (אני אפילו לא זוכרת בכמה הייתי כי השמדתי כמעט את כול 'סיכומי המחלה' שלי, כחלק מההתרחקות שלי מה חלק הזה של החיים שלי...)
משהו נוסף : תנסי לחשוב מה החזיק אותך בעבר?, מה עזר לך בתקופה שהיית במצב יותר טוב?, או אפילו לפני שהתחילה ההפרעה?...ייתכן שיש דרכי התמודדות יעילות ששכחת מקיומם...מה דעתך?
בכול אופן, אני מאחלת לך שההרגשה שלך תשתפר.
לבשה.