לא יודעת איך

[פנס כחול]

לא יודעת איך

לא יודעת איך להגיד אבל אין לי כוח לחכות שעות עד שאחשוב איך.
אז הפסיכולוגית נלחצה ואמרה שדואגת.
דיברה עם הפסיכיאטר והוא רוצה לראות אותי מחר.
ולא יודעת מה להגיד, אף פעם לא אמרתי לו יותר מדי. (יותר / פחות דכאון, בעיות שינה, זהו בערך)
ומפחדת לדבר, מקווה שיסתפק במה שהפסיכולוגית אמרה לו למרות שכנראה לא.
ומרגישה כל כך דפוקה, וכל כך חסרת אחריות. לא מצליחה לשרוד את החיים האלו.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

הנה, לא קרה כלום מלכתוב בלי לחשוב

ואולי ככה בדיוק צריך לדבר גם אצל הפסיכיאטר- בלי לחשוב כל כך הרבה,
פשוט להגיד את הדברים כמו שהם.

זה נשמע שהיא דואגת לך. בתוך הכאוס, וכשלך אין כח לדאוג לעצמך, זה טוב שיש מי שדואג.

 

[פנס כחול]

אחורה

גם כשמנסה כלום לא הולך. כלום. בעצם הולך אחורה.
מפסיקה שוב לנסות.
(ושוב יגידו - את גורמת שיתקלקל יותר, ושוב אראה שכן, יש יותר גרוע)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

מה זה הדבר שניסית ולא הולך?

 

[פנס כחול]

סביב הלדאוג לעצמי

לכסף, עבודה... אין לי כוח.
להתעורר לעשות משהו עוד מעט זה באמת המאוחר מדי וזה כבר פוגע ביותר דברים.
ומנותקת מזה, הולכת כאילו לא יכולה להיות מחוץ לדירה, לא עושה כלום, גם כשעוד מעט גם לתרופות לא ישאר לי איך לשלם. ומזה בעיקר הפסיכולוגית נלחצה ובעצם גם הדיאטנית והפסיכיאטר. האדישות הזו. ולא מצליחה לעשות כלום.
אבל זה לא מצליח לי, הקצת שאני כן מנסה, ובכל השאר כזה רע וקשה שאין לי עניין לנסות להקל יותר.
בעלי הדירה מנסים לראות מה קורה, ואני מכינה את עצמי להכל.
אין לי כוח לנהל אותי, את החיים האלו. באמת.