TwentyFour24
New member
לא טוב לי...
מצאתי את עצמי במצב מאוד קשה. אני, אני כבר לא יודע כל כך מה לעשות. אני לא בדיכאון. אני כן רוצה לעשות או משהו. פשוט לא טוב לי. לא יודע להסביר למה זה קרה. לא יצאתי יום שישי מהבית כבר כמעט 9 חודשים. מצאתי את עצמי במצב שחברים אין לי ממש. כלומר, יש לי אנשים שאני מיודד איתם. אנשים שמדי פעם מתקשרים אליי ואני מתקשר אליהם. השיחות איתם בדרך כלל סתמיות וחסרות משמעות עמוקה אמיתית. חבר באמת? יש לי רק אחד כזה. אבל לו יש חברים משלו... אין לי ממש חבר'ה. איכשהו יצא שהרסתי הרבה קשרים חברתיים. הלימודים האקדמיים דרשו ודורשים הרבה ממני. איכשהו, לא יכולתי להקדיש הרבה זמן לחיי חברה אמיתיים. הייתה לי חברה בשנתיים וחצי האחרונות. אז זה די כיסה – כי במקום להשקיע בחיי חברה בכלליות, השקעתי במערכת יחסים. חוץ ממערכת היחסים, החברה,חבר טוב אחד והלימודים – לא השקעתי יותר מדי בדברים אחרים. מערכת היחסים הסתיימה והאמת לא כל כך מפריע לי – כי פשוט הבנו בשלב מסוים שזה לא הולך ואכן נשארנו ידידים טובים עכשיו. אבל מצאתי את עצמי – בודד. בלי חברים חוץ מאותו חבר. ידידה אחת (החברה לשעבר) ו...וזהו. החברים מהלימודים לא ממש חברים אלא יותר ידידים – מכרים כאלה. מהסוג שאתה מעביר את הזמן, מתקשר מדי פעם, אבל לא יותר. אני מצאתי את עצמי ללא שום דבר לעשות בימי שישי. אותו חבר מזמין אותי מדי פעם לצאת איתו ועם חבריו אבל לא מרגיש באמת בנוח שם. יוצא לי לראות מכרים עם החבר'ה שלהם, החברה, משפחה גדולה. אני מרגיש בודד. הייתי רוצה לפגוש מישהי אבל זה קשה כשאתה לא ממש יוצא יותר מדי למקומות שאפשר לפגוש מישהי. אף פעם לא הייתי במצב כזה. תמיד היו איכשהו אנשים לצאת איתם או החברה. עכשיו, איכשהו הגעתי למצב, הובלתי את עצמי אולי למצב הזה, שאני בודד. פשוט רע לי. אני לא מרגיש חסר ערך או בדיכאון. יש לי ביטחון עצמי רב ואני כן רואה בעצמי אדם חכם ולא נראה רע. אולי יהיו שיטענו שדווקא בגלל הביטחון העצמי, רע לי – כי אולי אני לא מבין איך הגעתי למצב הזה אם אני כל כך מוצלח – לא יודע אם זה נכון, אבל אני בספק אם מישהו היה מרגיש טוב במצבי. אין לי משפחה גדולה להישען עליה. הוריי גרושים. חברים כבר קשה לי להכיר וגם אין לי כל כך הזדמנויות לפגוש אנשים חדשים ולהתיידד איתם. אני מנסה לחשוב איך הגעתי למצב הזה. אולי בגלל שלא ממש ידעתי איך התחבר עם אנשים או איך לשמור על חברים, אולי בגלל שאף פעם לא ניסיתי להתיידד עם חבר'ה אלא עם אדם אחד, אולי בגלל שהייתי קצת ביישן עד גיל כתה י"ב ליד בנות, אז לא יצא לי למצוא ידידות רבות או יותר מדי חברות. אני לא יודע למה זה קרה. אבל המצב הנוכחי הוא עובדה נתונה. אל תבינו אותי לא נכון, אני כן מעסיק את עצמי וכן מוצא לעצמי דברים בעלי ערך לעשות. אבל אני עדיין בודד. אני כותב את המילים הללו בעוד יום שישי בלילה, לבד, בלי חברים בלי חברה. אני לא מלא רחמים עצמיים ולא רוצה חס וחלילה להזיק לעצמי. אני פשוט רוצה לצאת מהמצב הזה. מנסה לחשוב איך, אבל לא מצליח לחשוב על דרך. זה סוג של מעגל שאתה מעולם לא היית בו, נכנסת אליו לפני מספר חודשים והמעגל סובב ואתה לא מוצא את היציאה. אתה רואה אנשים נהנים מהחיים – נוסעים לחו"ל, יוצאים לבלות. אתה? אתה לבד... אין לי בדרך כלל הרבה זמן פנוי, אבל הייתי רוצה בזמן הכן פנוי שיש לי ליהנות ולא רק לחשוב על עוד עיסוקים, עבודה ולימודים כדי למלא את הזמן הפנוי הזה על מנת לא לחשוב על הבדידות. אני מרגיש שדווקא עכשיו, בגיל הזה, שזו אמורה להיות התקופה היפה של חיי, שאני אמור לנצל כל דקה בה, אני מבזבז. המצב לא תמיד היה ככה – אל תבינו אותי לא נכון – פשוט...פשוט ככה התגלגלו הדברים בזמן האחרון. אני מודה לעובדה שישנם אנשים שמאוד סובלים. בין אם חולים או נכים, עניים או מחוסרי דיור. אבל הגעתי למצב שאני חושב עליהם כדי פשוט לא לחשוב שאני לא מרגיש טוב. כשאני חושב עליהם אני אומר לעצמי מזל הבריאות, מזל המצב הכללי שלי ושאין לי זכות להתלונן. אבל זה לא משנה את העובדה שפשוט לא טוב לי. אני כן מקווה שבעתיד עניינים איכשהו יסתדרו. אבל בינתיים...בינתיים הנה חולף לו עוד ערב יום שישי. אני כל כך שונא את הערבים האלה. רק חבל שהעבודה שלי היא לא בערב יום שישי, זה היה מקל עליי מאוד. יוצא פשוט שיום שישי פנוי. כשהוא לא – מסיבה אקדמית למשל – אני כל כך מרוצה כי זה סוג של תירוץ לעצמי. אבל כשהוא פנוי – אני מרגיש כל כך בודד...
מצאתי את עצמי במצב מאוד קשה. אני, אני כבר לא יודע כל כך מה לעשות. אני לא בדיכאון. אני כן רוצה לעשות או משהו. פשוט לא טוב לי. לא יודע להסביר למה זה קרה. לא יצאתי יום שישי מהבית כבר כמעט 9 חודשים. מצאתי את עצמי במצב שחברים אין לי ממש. כלומר, יש לי אנשים שאני מיודד איתם. אנשים שמדי פעם מתקשרים אליי ואני מתקשר אליהם. השיחות איתם בדרך כלל סתמיות וחסרות משמעות עמוקה אמיתית. חבר באמת? יש לי רק אחד כזה. אבל לו יש חברים משלו... אין לי ממש חבר'ה. איכשהו יצא שהרסתי הרבה קשרים חברתיים. הלימודים האקדמיים דרשו ודורשים הרבה ממני. איכשהו, לא יכולתי להקדיש הרבה זמן לחיי חברה אמיתיים. הייתה לי חברה בשנתיים וחצי האחרונות. אז זה די כיסה – כי במקום להשקיע בחיי חברה בכלליות, השקעתי במערכת יחסים. חוץ ממערכת היחסים, החברה,חבר טוב אחד והלימודים – לא השקעתי יותר מדי בדברים אחרים. מערכת היחסים הסתיימה והאמת לא כל כך מפריע לי – כי פשוט הבנו בשלב מסוים שזה לא הולך ואכן נשארנו ידידים טובים עכשיו. אבל מצאתי את עצמי – בודד. בלי חברים חוץ מאותו חבר. ידידה אחת (החברה לשעבר) ו...וזהו. החברים מהלימודים לא ממש חברים אלא יותר ידידים – מכרים כאלה. מהסוג שאתה מעביר את הזמן, מתקשר מדי פעם, אבל לא יותר. אני מצאתי את עצמי ללא שום דבר לעשות בימי שישי. אותו חבר מזמין אותי מדי פעם לצאת איתו ועם חבריו אבל לא מרגיש באמת בנוח שם. יוצא לי לראות מכרים עם החבר'ה שלהם, החברה, משפחה גדולה. אני מרגיש בודד. הייתי רוצה לפגוש מישהי אבל זה קשה כשאתה לא ממש יוצא יותר מדי למקומות שאפשר לפגוש מישהי. אף פעם לא הייתי במצב כזה. תמיד היו איכשהו אנשים לצאת איתם או החברה. עכשיו, איכשהו הגעתי למצב, הובלתי את עצמי אולי למצב הזה, שאני בודד. פשוט רע לי. אני לא מרגיש חסר ערך או בדיכאון. יש לי ביטחון עצמי רב ואני כן רואה בעצמי אדם חכם ולא נראה רע. אולי יהיו שיטענו שדווקא בגלל הביטחון העצמי, רע לי – כי אולי אני לא מבין איך הגעתי למצב הזה אם אני כל כך מוצלח – לא יודע אם זה נכון, אבל אני בספק אם מישהו היה מרגיש טוב במצבי. אין לי משפחה גדולה להישען עליה. הוריי גרושים. חברים כבר קשה לי להכיר וגם אין לי כל כך הזדמנויות לפגוש אנשים חדשים ולהתיידד איתם. אני מנסה לחשוב איך הגעתי למצב הזה. אולי בגלל שלא ממש ידעתי איך התחבר עם אנשים או איך לשמור על חברים, אולי בגלל שאף פעם לא ניסיתי להתיידד עם חבר'ה אלא עם אדם אחד, אולי בגלל שהייתי קצת ביישן עד גיל כתה י"ב ליד בנות, אז לא יצא לי למצוא ידידות רבות או יותר מדי חברות. אני לא יודע למה זה קרה. אבל המצב הנוכחי הוא עובדה נתונה. אל תבינו אותי לא נכון, אני כן מעסיק את עצמי וכן מוצא לעצמי דברים בעלי ערך לעשות. אבל אני עדיין בודד. אני כותב את המילים הללו בעוד יום שישי בלילה, לבד, בלי חברים בלי חברה. אני לא מלא רחמים עצמיים ולא רוצה חס וחלילה להזיק לעצמי. אני פשוט רוצה לצאת מהמצב הזה. מנסה לחשוב איך, אבל לא מצליח לחשוב על דרך. זה סוג של מעגל שאתה מעולם לא היית בו, נכנסת אליו לפני מספר חודשים והמעגל סובב ואתה לא מוצא את היציאה. אתה רואה אנשים נהנים מהחיים – נוסעים לחו"ל, יוצאים לבלות. אתה? אתה לבד... אין לי בדרך כלל הרבה זמן פנוי, אבל הייתי רוצה בזמן הכן פנוי שיש לי ליהנות ולא רק לחשוב על עוד עיסוקים, עבודה ולימודים כדי למלא את הזמן הפנוי הזה על מנת לא לחשוב על הבדידות. אני מרגיש שדווקא עכשיו, בגיל הזה, שזו אמורה להיות התקופה היפה של חיי, שאני אמור לנצל כל דקה בה, אני מבזבז. המצב לא תמיד היה ככה – אל תבינו אותי לא נכון – פשוט...פשוט ככה התגלגלו הדברים בזמן האחרון. אני מודה לעובדה שישנם אנשים שמאוד סובלים. בין אם חולים או נכים, עניים או מחוסרי דיור. אבל הגעתי למצב שאני חושב עליהם כדי פשוט לא לחשוב שאני לא מרגיש טוב. כשאני חושב עליהם אני אומר לעצמי מזל הבריאות, מזל המצב הכללי שלי ושאין לי זכות להתלונן. אבל זה לא משנה את העובדה שפשוט לא טוב לי. אני כן מקווה שבעתיד עניינים איכשהו יסתדרו. אבל בינתיים...בינתיים הנה חולף לו עוד ערב יום שישי. אני כל כך שונא את הערבים האלה. רק חבל שהעבודה שלי היא לא בערב יום שישי, זה היה מקל עליי מאוד. יוצא פשוט שיום שישי פנוי. כשהוא לא – מסיבה אקדמית למשל – אני כל כך מרוצה כי זה סוג של תירוץ לעצמי. אבל כשהוא פנוי – אני מרגיש כל כך בודד...