לא חשוב
עלי, אחיה של מרים עימאווי מעזה נורה ונהרג בעת שירה בחיילים שעמדו בתחנת אוטובוס בצומת אשדוד. "המשפחה כואבת כי בסופו של דבר אבדנו אותו", אמרה האחות לכתבת העיתון, "ולא חשוב איך". הורים שכולים תמימים מוצאים נחמה בסליחה ומגלים מה שהיה גלוי וידוע תמיד - את המכנה המשותף האנושי שבין אנשים שחוו אובדן דומה. אבל המכנה המשותף הזה אינו צריך להטעות – הזהות נוגעת רק לרגש האנושי של ההורים המבכים את בנם, אבל אין היא יוצרת שוויון בין הרוצח וקרבנו! כל ניסיון להצביע על צל צלו של דמיון בין זה לזה מהווה עיוות מוסרי נורא, ולבלבול ערכי שיטשטש ויסיר את הבלמים האמורים למנוע מעשי רצח. אבל אין גם לערבב בין המישור האנושי לבין המישור הפוליטי. הרצון הכנה של המשפחות השכולות היהודיות לראות בעמיתים הפלשטינאים שותפים למאבק פוליטי שישים קץ להרג אינו מניח להם לראות את האמת שהפלשטינאים אינם טורחים להסתיר – בניגוד לישראלים המבקרים את ממשלתם ומציגים לה דרישות, הפלשתינאים אינם מבקרים את מנהיגותם ומטילים את כל האשמה על מנהיגי ישראל. והרי גם הקיצונים שבשמאלנים אינם רואים את ערפאת ומרעיו כשיות תמימים שאין לדרוש מהם דבר. לא חשוב "לא חשוב איך" אמרה האחות, "מות הרוצח זהה למות הקורבן, ומוחה דמעה ועיניה רכות. "לא חשוב למה", אומרת אם הנרצח, "יש וודאי סיבה ומובן". ומחייכת בלב לא מורתח. לא חשוב למה ואיך ומי ומתי הלב פתוח והיד רכה ולוטפת כי כולם בלי יוצא מן הכלל מתי. והלב רחב וכל כך נרגש וחם על גדולת הנפש הזאת שלא הייתה עוד מעולם. ואם הנרצח חובקת כתף אם רוצח ודמעה נמסכת בדמעה ואין מבחינים בין דם קרבן ורוצח. ואם הרוצח נרגשת דומעת ובוכה ואם הנרצח מבינה ומלאת סליחה ואת מקום הכעס תופשת שכחה. ואפילו רגש אשמה נובט וצומח בלבה לא העכבר גנב כי החור גנבא, ועל כל הפשעים תכסה אהבה. החברה רק היא האשמה בכל ואיש לא יישא בעוונו כי לאיש צריך למחול. לא אשם המסית לרצח והרג בכדי המתגונן על חיו אשם, לא הזאב המתאנה לגדי. מי יגול אבן מעל עיניך בן אמוץ הנה כבר גר אצלנו זאב עם כבש ואריה עם גדי ירבוץ. ובחלון עולים קולות ירי וזעקה ואיש מביט באשתו וילדו שמתו בכביש ולבו נקרע ומוחו הלום מן המכה. ורק איש תם אחד תוהה בלב מורתח שואל בחשש ותמה על מה שנשכח: אבל מה עם "לא תרצח"! גם כן אב שכול
עלי, אחיה של מרים עימאווי מעזה נורה ונהרג בעת שירה בחיילים שעמדו בתחנת אוטובוס בצומת אשדוד. "המשפחה כואבת כי בסופו של דבר אבדנו אותו", אמרה האחות לכתבת העיתון, "ולא חשוב איך". הורים שכולים תמימים מוצאים נחמה בסליחה ומגלים מה שהיה גלוי וידוע תמיד - את המכנה המשותף האנושי שבין אנשים שחוו אובדן דומה. אבל המכנה המשותף הזה אינו צריך להטעות – הזהות נוגעת רק לרגש האנושי של ההורים המבכים את בנם, אבל אין היא יוצרת שוויון בין הרוצח וקרבנו! כל ניסיון להצביע על צל צלו של דמיון בין זה לזה מהווה עיוות מוסרי נורא, ולבלבול ערכי שיטשטש ויסיר את הבלמים האמורים למנוע מעשי רצח. אבל אין גם לערבב בין המישור האנושי לבין המישור הפוליטי. הרצון הכנה של המשפחות השכולות היהודיות לראות בעמיתים הפלשטינאים שותפים למאבק פוליטי שישים קץ להרג אינו מניח להם לראות את האמת שהפלשטינאים אינם טורחים להסתיר – בניגוד לישראלים המבקרים את ממשלתם ומציגים לה דרישות, הפלשתינאים אינם מבקרים את מנהיגותם ומטילים את כל האשמה על מנהיגי ישראל. והרי גם הקיצונים שבשמאלנים אינם רואים את ערפאת ומרעיו כשיות תמימים שאין לדרוש מהם דבר. לא חשוב "לא חשוב איך" אמרה האחות, "מות הרוצח זהה למות הקורבן, ומוחה דמעה ועיניה רכות. "לא חשוב למה", אומרת אם הנרצח, "יש וודאי סיבה ומובן". ומחייכת בלב לא מורתח. לא חשוב למה ואיך ומי ומתי הלב פתוח והיד רכה ולוטפת כי כולם בלי יוצא מן הכלל מתי. והלב רחב וכל כך נרגש וחם על גדולת הנפש הזאת שלא הייתה עוד מעולם. ואם הנרצח חובקת כתף אם רוצח ודמעה נמסכת בדמעה ואין מבחינים בין דם קרבן ורוצח. ואם הרוצח נרגשת דומעת ובוכה ואם הנרצח מבינה ומלאת סליחה ואת מקום הכעס תופשת שכחה. ואפילו רגש אשמה נובט וצומח בלבה לא העכבר גנב כי החור גנבא, ועל כל הפשעים תכסה אהבה. החברה רק היא האשמה בכל ואיש לא יישא בעוונו כי לאיש צריך למחול. לא אשם המסית לרצח והרג בכדי המתגונן על חיו אשם, לא הזאב המתאנה לגדי. מי יגול אבן מעל עיניך בן אמוץ הנה כבר גר אצלנו זאב עם כבש ואריה עם גדי ירבוץ. ובחלון עולים קולות ירי וזעקה ואיש מביט באשתו וילדו שמתו בכביש ולבו נקרע ומוחו הלום מן המכה. ורק איש תם אחד תוהה בלב מורתח שואל בחשש ותמה על מה שנשכח: אבל מה עם "לא תרצח"! גם כן אב שכול