לאן נעלמת, גווינביר?
רובנו ככולנו בפורום הזה חולים במחלת הנוסטלגיה, וב-99% מהמקרים הנוסטלגיה היא ספציפית לשנות השישים האלה, שמיוחסים להן כל כך הרבה ריחות של רומנטיקה, תמימות, מהפכה ובעיקר הרבה קסם. לא אכנס לדיון אם זה אכן היה ככה אז, מן הסתם בגלל שרוב הכותבים כאן בכל מקרה לא יכולים להשתתף בו, כי הם לא חיו אז. לי, באופן אישי, קרוסבי סטילס ונאש, באותה מידה כמו הבירדס, הביטלס ובוב דילן, למשל, הם דוגמה לצליל הזה של שנות השישים, שאי אפשר לטעות בו. ואחד השירים שיותר מעוררים את התחושה הזאת הוא גווינביר שלהם, שבעיניי הוא גם השיר הכי יפה שלהם וגם אחד השירים היפים שנכתבו. אבל, הפלא ופלא, הבועה הצבעונית הנפלאה הזאת התפוצצה מתישהו בשנות השבעים, וההתפכחות הייתה חדה וכואבת. המציאות לא כזאת ורודה, אולי בסוף לא נצליח לשנות את העולם, פתאום אנחנו גם לא כאלה יפים, פתאום הזדקנו וכל מה שנשאר לנו הוא הזיכרון הזה, הנוסטלגיה הזאת שטבועה בנו, גם בכאלה שנולדו הרבה אחרי התקופה הזאת. מצורף כאן קליפ של השיר הזה, שמראה בצורה כל כך חדה, ואולי שלא במתכוון, את הניגודים האלה. דייויד קרוסבי - שכתב את השיר - וגרהאם נאש שרים בהרמוניה מושלמת, והגיטרה האקוסטית של קרוסבי לא מאכזבת. מוטב לעצום עיניים. מסתבר ששני הבחורים האלה כבר לא צעירים היפים מגניבים. נאש מזיז את ידיו וגופו בצורה שהייתה יכולה להלבין את פני נכדו אם זה היה בקהל, וקרוסבי נראה, לא פחות ולא יותר, כמו כדור גדול ומקריח עם שפם ושיער ארוך לבן (בניגוד לימים היפים שלו, אז הוא נראה כמו כדור גדול עם שפם ושיער ארוך חום). האם החזות המגוחכת והמביכה הזאת, היא מה שנשאר משנות השישים היפות? האם עדיף לשקוע בנוסטלגיה מתמונת שחור לבן של כמה צעירים עם גיטרות, או להסתכל עליהם היום בקטרקט?
רובנו ככולנו בפורום הזה חולים במחלת הנוסטלגיה, וב-99% מהמקרים הנוסטלגיה היא ספציפית לשנות השישים האלה, שמיוחסים להן כל כך הרבה ריחות של רומנטיקה, תמימות, מהפכה ובעיקר הרבה קסם. לא אכנס לדיון אם זה אכן היה ככה אז, מן הסתם בגלל שרוב הכותבים כאן בכל מקרה לא יכולים להשתתף בו, כי הם לא חיו אז. לי, באופן אישי, קרוסבי סטילס ונאש, באותה מידה כמו הבירדס, הביטלס ובוב דילן, למשל, הם דוגמה לצליל הזה של שנות השישים, שאי אפשר לטעות בו. ואחד השירים שיותר מעוררים את התחושה הזאת הוא גווינביר שלהם, שבעיניי הוא גם השיר הכי יפה שלהם וגם אחד השירים היפים שנכתבו. אבל, הפלא ופלא, הבועה הצבעונית הנפלאה הזאת התפוצצה מתישהו בשנות השבעים, וההתפכחות הייתה חדה וכואבת. המציאות לא כזאת ורודה, אולי בסוף לא נצליח לשנות את העולם, פתאום אנחנו גם לא כאלה יפים, פתאום הזדקנו וכל מה שנשאר לנו הוא הזיכרון הזה, הנוסטלגיה הזאת שטבועה בנו, גם בכאלה שנולדו הרבה אחרי התקופה הזאת. מצורף כאן קליפ של השיר הזה, שמראה בצורה כל כך חדה, ואולי שלא במתכוון, את הניגודים האלה. דייויד קרוסבי - שכתב את השיר - וגרהאם נאש שרים בהרמוניה מושלמת, והגיטרה האקוסטית של קרוסבי לא מאכזבת. מוטב לעצום עיניים. מסתבר ששני הבחורים האלה כבר לא צעירים היפים מגניבים. נאש מזיז את ידיו וגופו בצורה שהייתה יכולה להלבין את פני נכדו אם זה היה בקהל, וקרוסבי נראה, לא פחות ולא יותר, כמו כדור גדול ומקריח עם שפם ושיער ארוך לבן (בניגוד לימים היפים שלו, אז הוא נראה כמו כדור גדול עם שפם ושיער ארוך חום). האם החזות המגוחכת והמביכה הזאת, היא מה שנשאר משנות השישים היפות? האם עדיף לשקוע בנוסטלגיה מתמונת שחור לבן של כמה צעירים עם גיטרות, או להסתכל עליהם היום בקטרקט?
