לאן הגענו?
היום ביום עצוב זה (ואני מתכוון להפגנת ההמונים בכיכר המפורסמת) אני פשוט לא יכל שלא להזיל דמעה. איך אנחנו נותלים בעצמנו את אחרון שארית הכבוד העצמי שלנו ומוכרים אותו עטוף במערכת שלמה של גופי תיקשורת מטונפים לאויביינו. למה? אני שואל את עצמי. למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? איך הידרדרנו לשפל כזה? אני בכל עשרים שנות חיי איני זוכר כזאת תחושה של תבוסתניות ופחד. וממה בסך הכל? ממה לעזאזל? מקומץ של רועי צאן נוודים שהחליטו לקחת את החוק לידיים "בשם האלוהים", בשם אידיאולוגיה שטנית שמותירה שפיכות דמים שרואה בהרג כאמצאי לכוח וסיפוק עצמי ושמתייחסת לחיי אדם כאילו היו שווים כקליפת השום. ואנחנו עם כל התכונות "היהודיות" שכל כך מאפיינות אותנו מרשים לעצמנו בלי שום מחשבה תחילה לשקוע בתמהיל של רחמים עצמיים, פחד ויגון. לאן כל זה מוביל? מה כל זה נותן לנו? איך אנחנו במו ידיינו הורסים את כל מה שהסבא שלי וכל דור המייסדים יצרו בארץ הזאת. איפה הציונות? איפה אהבת הארץ? איפה החמלה, לא להם, לעצמנו. בקיץ 2006 יצאנו למלחמה שאני ועוד רבים מבני ישראל ראו בה כמלחמה כל כך מוצדקת כל כך הכרחית. ואיפה כולם עכשיו? איפה כל האנשים שתמכו? לאן נעלמו כולם?........ אז אולי התוצאות לא היו כפי שציפינו, אולי ההנהגה כשלה אבל למה בשם האלוהים אנו זורים מלח על הפצעים? בישביל מה ההפגנה הזאת הייתה טובה? בישביל לראות יום אחרי זה כפריים לבנונים חוגגים לצד כרזות שטנה כנגד המנהיגים שלנו? בישביל להעלות עוד חיוך על פניו המזוקנות של נאסראלה? ......... למה אנחנו מגישים להם את הרגשת התבוסה בצד הישראלי על מגש של כסף? מה קרה לנו? אני שחונכתי כל חיי על ערכים ציוניים ואהבת הארץ לא מבין איך אפילו אנחנו בוגדים בעצמנו. איך אנחנו נותנים לגופי התקשורת המושחטים לנהל את אורך חיינו ולקבוע את המורל הלאומי. אולי אני אחשב משוגע בעינכם אבל לפעמים יש לי פשוט הרגשה שהתיקשורת שלנו מנוהלת על ידי אויביינו. ואנחנו פשוט נותנים לתופעה הזאת להשטלת על מוחנו. מתי יקום האחד שיבוא ויגיד "חברה דיי להשפלה העצמית דיי לרחם על עצמכם, הגיע הזמן לשינוי" וכשאני אומר שינוי אני לא מתכוון רק לשינוי בהנהגה, כשאני אומר שינוי אני מתכוון לשינוי בתוכנו, בכל אחד ואחד מאזרחי ישראל. הגיע הזמן שהעם שלנו ישכיל לבחור את מנהיגיו, ילמד לכבד את הזולת והשונה והכי חשוב, ילמד לאהוב את עצמו ולהתגאות במה שיש לו. וכל זאת כי אין, אבל אין, לנו ארץ אחרת! אז אתם יודעים מה.... במורל שלי תוכלו לפגוע, להסית אותי נגד המנהיגים שלי תוכלו,דמעות גם כן תוכלו להוציא ממני אבל יש רק דבר אחד ויחיד שאותו לעולם לא תוכלו לקחת ממני והוא האהבה שלי לארץ הזאת. לארץ המיוחלת שהסבים והסבתות שלי חלמו עלייה כל יום ולילה בגולה, אותה ארץ שעברה מלחמות אינספור, דם ויזע אותה ארץ שבשמה נפלוו גיבורים רבים אך אותה ארץ שאני כל כך אוהב!
היום ביום עצוב זה (ואני מתכוון להפגנת ההמונים בכיכר המפורסמת) אני פשוט לא יכל שלא להזיל דמעה. איך אנחנו נותלים בעצמנו את אחרון שארית הכבוד העצמי שלנו ומוכרים אותו עטוף במערכת שלמה של גופי תיקשורת מטונפים לאויביינו. למה? אני שואל את עצמי. למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? איך הידרדרנו לשפל כזה? אני בכל עשרים שנות חיי איני זוכר כזאת תחושה של תבוסתניות ופחד. וממה בסך הכל? ממה לעזאזל? מקומץ של רועי צאן נוודים שהחליטו לקחת את החוק לידיים "בשם האלוהים", בשם אידיאולוגיה שטנית שמותירה שפיכות דמים שרואה בהרג כאמצאי לכוח וסיפוק עצמי ושמתייחסת לחיי אדם כאילו היו שווים כקליפת השום. ואנחנו עם כל התכונות "היהודיות" שכל כך מאפיינות אותנו מרשים לעצמנו בלי שום מחשבה תחילה לשקוע בתמהיל של רחמים עצמיים, פחד ויגון. לאן כל זה מוביל? מה כל זה נותן לנו? איך אנחנו במו ידיינו הורסים את כל מה שהסבא שלי וכל דור המייסדים יצרו בארץ הזאת. איפה הציונות? איפה אהבת הארץ? איפה החמלה, לא להם, לעצמנו. בקיץ 2006 יצאנו למלחמה שאני ועוד רבים מבני ישראל ראו בה כמלחמה כל כך מוצדקת כל כך הכרחית. ואיפה כולם עכשיו? איפה כל האנשים שתמכו? לאן נעלמו כולם?........ אז אולי התוצאות לא היו כפי שציפינו, אולי ההנהגה כשלה אבל למה בשם האלוהים אנו זורים מלח על הפצעים? בישביל מה ההפגנה הזאת הייתה טובה? בישביל לראות יום אחרי זה כפריים לבנונים חוגגים לצד כרזות שטנה כנגד המנהיגים שלנו? בישביל להעלות עוד חיוך על פניו המזוקנות של נאסראלה? ......... למה אנחנו מגישים להם את הרגשת התבוסה בצד הישראלי על מגש של כסף? מה קרה לנו? אני שחונכתי כל חיי על ערכים ציוניים ואהבת הארץ לא מבין איך אפילו אנחנו בוגדים בעצמנו. איך אנחנו נותנים לגופי התקשורת המושחטים לנהל את אורך חיינו ולקבוע את המורל הלאומי. אולי אני אחשב משוגע בעינכם אבל לפעמים יש לי פשוט הרגשה שהתיקשורת שלנו מנוהלת על ידי אויביינו. ואנחנו פשוט נותנים לתופעה הזאת להשטלת על מוחנו. מתי יקום האחד שיבוא ויגיד "חברה דיי להשפלה העצמית דיי לרחם על עצמכם, הגיע הזמן לשינוי" וכשאני אומר שינוי אני לא מתכוון רק לשינוי בהנהגה, כשאני אומר שינוי אני מתכוון לשינוי בתוכנו, בכל אחד ואחד מאזרחי ישראל. הגיע הזמן שהעם שלנו ישכיל לבחור את מנהיגיו, ילמד לכבד את הזולת והשונה והכי חשוב, ילמד לאהוב את עצמו ולהתגאות במה שיש לו. וכל זאת כי אין, אבל אין, לנו ארץ אחרת! אז אתם יודעים מה.... במורל שלי תוכלו לפגוע, להסית אותי נגד המנהיגים שלי תוכלו,דמעות גם כן תוכלו להוציא ממני אבל יש רק דבר אחד ויחיד שאותו לעולם לא תוכלו לקחת ממני והוא האהבה שלי לארץ הזאת. לארץ המיוחלת שהסבים והסבתות שלי חלמו עלייה כל יום ולילה בגולה, אותה ארץ שעברה מלחמות אינספור, דם ויזע אותה ארץ שבשמה נפלוו גיבורים רבים אך אותה ארץ שאני כל כך אוהב!