לאלמנה הכחולה
את צודקת שאסור לי לבקש ממשהו לחיות בשבילי. אני יודעת את זה ביגלל ששנים הורי ביקשו, או בעצם דרשו ממני לחיות בשבילם. כל השנים של המחלה, כל השנים שרציתי לגמור עם החיים, להרים ידיים ולהפסיק להאבק. וכל פעם שעשיתי משהו, ועשיתי הרבה, הם כעסו עלי. ואני לא הבנתי למה? הרי כולם סובלים ביגללי, עיף לכולם שזה יגמר כבר. לא? אבל אני עדיין פה. ועדיין חיה. והרבה בגללם. לנסות להאבק בחיים בכל כוחותי הפסקתי כשהכרתי את החבר שלי. עכשיו אני מרשה לעצמי להראות סימני מצוקה. קודם זה היה נופל על כולם ב``בום``, וכמובן שהיו הרבה יותר נזקים. ושוב, את צודקת שאסור לי לבקש ממשהו לחיות בשבילי. אבל איזו ברירה אחרת יש לי? כשהוא מתקשר ואומר לי שהוא רוצה למות, מה עלי להגיד לא? אני חוששת שאם לא אהיה שם בשביל להגיד לו את זה, זה יגמר ברע. הוא תמיד אומר שבניגוד לי, אין לו את האומץ להתאבד. ומה אם פעם אחת, כשאני לא אהיה שם בשבילו, יהיה לו את האומץ? איך אוכל לחיות עם זה אחר כך? ובקשר אלי - אני זה כבר סיפור אבוד. אני כל כך לא יציבה, ובניגוד לו- אני ניזהרת שלא להגיד משהו דרמטי מידי שלא יבהלו. לא ברור לי לגמרי אם אני שמחה שאני עדין חיה, או שמצבי הרוח האלה מראים לי שאני לא צריכה להיות כאן. ונמאס לי מבתי חולים. בפעם האחרונה, זה היה ממש במקרה שאבא שלי תפס אותי לפני והביא אותי לבית חולים. אני מנסה להגיד לעצמי שאני צריכה להחזיק בשבילו - עוד טעות טקטית, אבל משהו אחר אין. תודה לך על המילים החמות. אני מעריכה את זה מאוד, למרות שאני לא בטוחה שאני שווה את זה. מי יתן ולא תדעי עוד צער. שלך, מאיה
את צודקת שאסור לי לבקש ממשהו לחיות בשבילי. אני יודעת את זה ביגלל ששנים הורי ביקשו, או בעצם דרשו ממני לחיות בשבילם. כל השנים של המחלה, כל השנים שרציתי לגמור עם החיים, להרים ידיים ולהפסיק להאבק. וכל פעם שעשיתי משהו, ועשיתי הרבה, הם כעסו עלי. ואני לא הבנתי למה? הרי כולם סובלים ביגללי, עיף לכולם שזה יגמר כבר. לא? אבל אני עדיין פה. ועדיין חיה. והרבה בגללם. לנסות להאבק בחיים בכל כוחותי הפסקתי כשהכרתי את החבר שלי. עכשיו אני מרשה לעצמי להראות סימני מצוקה. קודם זה היה נופל על כולם ב``בום``, וכמובן שהיו הרבה יותר נזקים. ושוב, את צודקת שאסור לי לבקש ממשהו לחיות בשבילי. אבל איזו ברירה אחרת יש לי? כשהוא מתקשר ואומר לי שהוא רוצה למות, מה עלי להגיד לא? אני חוששת שאם לא אהיה שם בשביל להגיד לו את זה, זה יגמר ברע. הוא תמיד אומר שבניגוד לי, אין לו את האומץ להתאבד. ומה אם פעם אחת, כשאני לא אהיה שם בשבילו, יהיה לו את האומץ? איך אוכל לחיות עם זה אחר כך? ובקשר אלי - אני זה כבר סיפור אבוד. אני כל כך לא יציבה, ובניגוד לו- אני ניזהרת שלא להגיד משהו דרמטי מידי שלא יבהלו. לא ברור לי לגמרי אם אני שמחה שאני עדין חיה, או שמצבי הרוח האלה מראים לי שאני לא צריכה להיות כאן. ונמאס לי מבתי חולים. בפעם האחרונה, זה היה ממש במקרה שאבא שלי תפס אותי לפני והביא אותי לבית חולים. אני מנסה להגיד לעצמי שאני צריכה להחזיק בשבילו - עוד טעות טקטית, אבל משהו אחר אין. תודה לך על המילים החמות. אני מעריכה את זה מאוד, למרות שאני לא בטוחה שאני שווה את זה. מי יתן ולא תדעי עוד צער. שלך, מאיה