לאחר 25 שנים...

[duja]

לאחר 25 שנים...

שלום לכם. לאחר 25 שנות נשואים אני מרגישה שסימנו את הפרק המשותף עם בעלי. קשה לי להחליט אלו צעדים לעשות כדי שכל אחד ימשיך בדרכו, כאשר הדאגה שלי היא לבננו ולעתידנו הכלכלי. יש לנו שני ילדים. בת בת 21 שהיא מאומצת, ובן שהוא בן 18. הבית המשותף רשום על שמו. אני בקשתי מבעלי שיעזוב את הבית אך הוא לא מוכן.היינו בטיפול זוגי וזה גם לא עזר. בנוסף אימו נפטרה לפני מספר שבועות. הייתה תלות בין השנים. אני לבד, ואין עם מי לדבר על זה ולא יודעת עם מי להתיעץ. מי בחוץ אני ניראת חזקה אף מפנים שבורה ועל סף משבר. אנא עיזרו לי לארגן את המחשבות. תודה תודה.

 

[קרן אייל]

אחרי תקופת חיים מאד קשה

לחשוב כיחיד ובוודאי ש25 שנות נישואים אינם הולכים ברגל כמו שאומרים. ברור שכל מה שהשגתם בחייכם המשותפים שייך לשניכם. תכנסי לאתר http://www.mitgarshim.co.il ותמצאי שם הרבה נושאים (בצד ימין). מקוה שתמצאי שם את מבוקשיך ותחזרי לשקט הנפשי שלך לפחות עד שתחליטי מה לעשות.

 

[תקוה או יאוש]

את כותבת שסיימת את הפרק המשותף

עם בעלך והנה את כבר קופצת לעובדה שהבית רשום על שמו. ישנם עוד כמה תהליכים באמצע שאת חייבת לעבור על מנת להגיע להחלטה לפנות לפרק חדש בחייך. מה לגבי טיפול פרטני שיעזור לך לברר בדיוק מה את מחפשת היום,אחרי 25 שנה?כמי שנמצאת בתחילת הפרק הבא, אני יודעת עד כמה חשוב להיות שלם עם ההחלטה, כי אחרת הדרך תהיה עבורך עוד יותר קשה. לגבי הפחדים והדאגות לבן ולעתיד הכלכלי???אז קודם כל, אחרי 25 שנה נראה לי שאת כבר נמצאת קצת ב"עתיד", לא? וחוץ מזה, כעיקרון בחיים ממליצה לכל אחד לאמץ את המשפשט הבא:"תן לאינטסטינקטים להוביל אותך ולא לפחדים לנהל אותך". בהצלחה.

 

[8534]

אשה יקרה

כמוך גם אני בתהליך פרידה קשה ולא פשוט. הכי חשוב לדעתי קודם כל לקבל תמיכה נפשית ממשהו מקצועי שתרגישי טוב אצלה/ו. אחרי זה ברמה הפרקטית כדאי שתלמדי את העניין לעומק. זכויות, חובות וכו. כדאי גם להתייעץ עם עו"ד לענייני אישות.כדי שתדעי איפה את עומדת. והכי חשוב לשאול ולשנן לעצמך, מה הסיבות בעבורן את רוצה להפרד, לחזור ולהזכיר לעצמך שיכול להיות לך טוב גם בלעדיו. ולהאמין בכל מה שתספרי לעצמך כל עוד זה מחזק ונעים לך ולא ההפך. קצת שבלוני, אבל מה לעשות האמיתות הכי חכמות יש בהן הרבה חוכמה ופשטות. את זה מבינים בדרך כלל אחרי שמסתבכים ומסתבכים. אז בהצלחה. ומותר להשבר, ולהתעצב, ולכאוב, ולכעוס, ולא לפחד מהפחד, אבל גם לא להתמכר לו. ולעשות דברים שעושים לך טוב תוך כדי כל הכאב הזה. מירב.

 

[Kalla]

סליחה על השאלה

אך משהו קצת לא מסתדר לי. כתבת בהודעתך שיש לך שני ילדים, בת ובן, אך יחד עם זאת ציינת שאת דואגת רק לבן. לאחר מכן טרחת לציין שהבת מאומצת. מה זה משנה ואיך זה נוגע לפרידה בינך לבין בעלך? שוב סליחה על השאלה, סתם קצת צרם לי העניין הזה.