לאהוב לבד
במשך חודש ו-25 ימים, החורף לא היה חורף. השמיים לא היו אפורים, הגשם לא היה רטוב, העצים לא עמדו ערומים, הרוח לא הייתה קרה והציפורים שרו מהבוקר עד הערב. במשך חודש ו-25 ימים, הלילה לא היה לילה. הכוכבים נצצו כל כך שהיה מואר בחוץ, הכוכבים אף פעם לא הסתתרו מאחורי העננים, הירח היה תמיד מלא, ותמיד היה כוכב שהסתכל ושמר עליי מלמעלה. אחרי חודש ו-25 ימים, החורף חזר לחורף. השמיים היו אפורים, הגשם נרטב, העצים התפשטו ועמדו ערומים, הרוח הייתה קרה והציפורים חזרו להתחבא בין העצים מהגשם. אחרי חודש ו-25 ימים, הלילה חזר ללילה. הכוכבים כיבו את האור, החושך עטף את העיר, הכוכבים הסתתר מאחורי העננים, הירח נעלם לגמרי והכוכב השומר שלי נעלם מאחורי ענן ענק ואפור. אחרי חודש ו-25 ימים, הכאב חזר לחיים. לילות חסרי שינה, ימים חסרי מעש, געגועים חסרי פשר, אהבה חסרת אהבה, נשיקות באוויר חסרות נמען, וציפייה...ציפייה... ציפייה... אחרי חודש ו-25 ימים, שוב אני לבד. הולכת לישון, לבד.מתעוררת בבוקר, לבד. אני מתגעגעת, לבד. אני אוהבת, לבד. אני מחכה, לבד. אני מתייאשת מהחיים, לבד. אני יותר לבד עכשיו ממה שהייתי אי פעם. וביום שאני אמות, בין אם זה קרוב או רחוק, אני אהיה לבד. וביום שאני אמות, בין אם זה יהיה טבעי או שיד הייאוש תעזור לטבע, אני אהיה לבד. לבד...לבד... לבד... לבד... וכמו שמתרגלים לרעיון של חיים לבד, מתרגלים לרעיון של מוות לבד. ``לבד``. יום יבוא והמילה הזו לא תראה לי כל כך נוראה. ``אהבה``. יום יבוא והמילה הזו לא תמרר לי את החיים. אני רק מקווה שביום שהמילים ``לבד`` ו-``אהבה`` ייראו לי יום יומיות כמו ``תפוח`` ו-``מגבת`` אני עוד אהיה בחיים ודעתי עוד תהיה צלולה. אני רק מקווה שיום יבוא ולא יהיה קשה ומוזר להגיד, לכתוב או לחשוב על המילים ``אהבה`` ו-``לבד`` ביחד, באותו משפט. וכשהיום הזה יבוא, תעירו אותי משנת הנצח שלי. לא משנה איפה אני אשן... בעולם המוות או בעולם היאוש, רק תעירו אותי. ל-5 דקות, רק לראות את העולם החדש שבו המילים ``אהבה`` ו-``לבד`` יילכו ביחד, באותו משפט, ויהיה טוב ומאושר בעולם. אהבה. לבד. יום יבוא ואפשר יהיה לאהוב לבד, לאהוב להיות לבד, להיות לבד ולאהוב, וזה יהיה לגיטימי וטבעי...
במשך חודש ו-25 ימים, החורף לא היה חורף. השמיים לא היו אפורים, הגשם לא היה רטוב, העצים לא עמדו ערומים, הרוח לא הייתה קרה והציפורים שרו מהבוקר עד הערב. במשך חודש ו-25 ימים, הלילה לא היה לילה. הכוכבים נצצו כל כך שהיה מואר בחוץ, הכוכבים אף פעם לא הסתתרו מאחורי העננים, הירח היה תמיד מלא, ותמיד היה כוכב שהסתכל ושמר עליי מלמעלה. אחרי חודש ו-25 ימים, החורף חזר לחורף. השמיים היו אפורים, הגשם נרטב, העצים התפשטו ועמדו ערומים, הרוח הייתה קרה והציפורים חזרו להתחבא בין העצים מהגשם. אחרי חודש ו-25 ימים, הלילה חזר ללילה. הכוכבים כיבו את האור, החושך עטף את העיר, הכוכבים הסתתר מאחורי העננים, הירח נעלם לגמרי והכוכב השומר שלי נעלם מאחורי ענן ענק ואפור. אחרי חודש ו-25 ימים, הכאב חזר לחיים. לילות חסרי שינה, ימים חסרי מעש, געגועים חסרי פשר, אהבה חסרת אהבה, נשיקות באוויר חסרות נמען, וציפייה...ציפייה... ציפייה... אחרי חודש ו-25 ימים, שוב אני לבד. הולכת לישון, לבד.מתעוררת בבוקר, לבד. אני מתגעגעת, לבד. אני אוהבת, לבד. אני מחכה, לבד. אני מתייאשת מהחיים, לבד. אני יותר לבד עכשיו ממה שהייתי אי פעם. וביום שאני אמות, בין אם זה קרוב או רחוק, אני אהיה לבד. וביום שאני אמות, בין אם זה יהיה טבעי או שיד הייאוש תעזור לטבע, אני אהיה לבד. לבד...לבד... לבד... לבד... וכמו שמתרגלים לרעיון של חיים לבד, מתרגלים לרעיון של מוות לבד. ``לבד``. יום יבוא והמילה הזו לא תראה לי כל כך נוראה. ``אהבה``. יום יבוא והמילה הזו לא תמרר לי את החיים. אני רק מקווה שביום שהמילים ``לבד`` ו-``אהבה`` ייראו לי יום יומיות כמו ``תפוח`` ו-``מגבת`` אני עוד אהיה בחיים ודעתי עוד תהיה צלולה. אני רק מקווה שיום יבוא ולא יהיה קשה ומוזר להגיד, לכתוב או לחשוב על המילים ``אהבה`` ו-``לבד`` ביחד, באותו משפט. וכשהיום הזה יבוא, תעירו אותי משנת הנצח שלי. לא משנה איפה אני אשן... בעולם המוות או בעולם היאוש, רק תעירו אותי. ל-5 דקות, רק לראות את העולם החדש שבו המילים ``אהבה`` ו-``לבד`` יילכו ביחד, באותו משפט, ויהיה טוב ומאושר בעולם. אהבה. לבד. יום יבוא ואפשר יהיה לאהוב לבד, לאהוב להיות לבד, להיות לבד ולאהוב, וזה יהיה לגיטימי וטבעי...