לאבד הורה...

[m i t a l y]

לאבד הורה... ../images/Emo14.gif

אצלנו בקיבוץ, נפטר אתמול בלילה אחד האנשים המרכזיים ביותר. הוא אבא של בת כיתה שלי,ושבתור אבא לילדה שגדלה איתי בלינה המשותפת הכרתי אותו, הוא ליווה אותנו בפעילויות, הוא היה שכן של הוריי, ובכלל, הוא היה טיפוס ביישן וסגור, אבל הכרתי אותו... אז... בילדותי... מנהגי האבלות בקיבוץ החילוני שלי הם שביום הפטירה מורידים את כל המודעות מלוח המודעות הקיבוצי ורק מודעה לבנה עם אותיות שחורות גדולות נשארת תלויה עם שם הנפטר. יש תמונה גדולה של הנפטר ליד המדרגות העולות לחדר האוכל ושעת ההלוויה. היום, כשעליתי לארוחת צהריים, ראיתי קולאז' יפה עם הרבה תמונות של האיש הזה, מכל מיני תקופות בחייו, ואני שואלת את עצמי, איך היה לבחורה ההיא (זו שהיא בת כיתתי) את ה"יכולת" לשבת ולעשות "עבודת יצירה" על אביה? ובכלל, מה מרגישים כאשר אנחנו מאבדים את אחד מהורינו? האם זהו פשוט עצב עמוק? ומהו העצב העמוק הזה? האם זה בכלל משהו אחר?

 

[alona 9]

../images/Emo16.gif יהי זיכרו ברוך

ואני עכשיו הביתה נכנסתי,וראיתי אותך,בדד יושבת,כמעט 3 שעות,מבלי תשובה זה לא פשוט עצב עמוק,זה כאב צורב,אולי משהו אחר,משהו שקשה לתאר.. ועכשיו רוצה רק לחבק לך

חיוך קטן, להעלות על פנייך ולאחל לכולנו..לילה טוב

 

[maybesure]

צירוף מקרים

היום חזרתי מלוויה של אמא של בת כיתתי. לא הכרתי את האם, אבל יודעת שהייתה אשת משפחה, כזו שליכדה סביבה את כל המשפחה וביתה היה פתוח וליבה רחב לכל אדם. ובלוויה אנשים מחו דמעה ובכו, וכשניגשתי אל הבת לנחם ראיתי אותה מחייכת לכל המנחמים. לפני כן שמעתי את אחת המלוות אומרת שבלוויה אותה נפטרת בוודאי הייתה מעדיפה שיחייכו ושלא שיבכו. אז כנראה הכוחות באים ממש מאותם הורים להם אנו זוכים: מחינוך, ותרבות ומנהגים שמקנים לנו עוד מילדותנו. ואין זה אומר שאין עצב ולא נפער חלל גדול, אבל למען יקירנו שבטוח לא ישמחו אם ניכנס לדיכאון, חייבים להמשיך לחיות! כמישהי שחוותה אבדן מסוג אחר (לא הורה חו"ח), כל אבדן מלווה בעצב, בעיקר בחלל בזכרונות באין שמשאיר אחריו הנפטר. והזמן הופך פצעים לצלקות: אין שכחה אבל של הקהייה של הכאב.

 

[גלבועא]

זו שאלה קשה

כי היא תלוית משתנים רבים ומגוונים. למשל: גילו של ההורה, מצבו הבריאותי, מערכות היחסים אתו - וכל אלה בשליפה מהמותן, כי יש עוד רבים נוספים. אני חושב שזו דרכה לעבד את האבל בצורה המשמעותית מבחינתה, לפחות. החודש מלאה שנה לפטירת אמי. אני יודע שאני כועס עליה מאוד, שכל הדברים שהסתרתי שנים יוצאים עכשיו.

 

[49צהוב]

איבדתי את אבי לפני 10 חודשים

מוזר- לעתים נראה לי רק היום- ולעמים לפני עידן ועידנים רגע הסוף, היה מין הקלה כי אבי שהיה איש חסון וחזק, למרות 80 שנותיו- סיים את חייו במיטה מטופל 24 שעות ובלי יכולת לקום 3 חודשים מיותרים של חיים אבל מיד לאחר מכן החלו לעלות הזכרונות, ו"מה הוא היה אומר"? "איך הוא היה מגיב", "חבל שהוא לא נוכח בארוע זה, הוא היה כל כך שמח"... וכו'. מין חוסר כזה שקשה למלא אותו ו... דאגה מתמדת לאמא שנשארה לבד, וטורחת להזכיר כל הזמן שלמרות שאנחנו ילדים נפלאים וכו' וכו' הבדידות נוראית אגב, שאלת איך יכולה הבחורה להכין את הקולג'- אני בערב הפטירה פעלתי על טייס אוטומטי, טלפנתי לכל המשפחה, סידרתי את הקבורה, כולל מי שינאם, ומה שיקריאוטילפנתי לעיתון להכניס מודעת אבל... העצב לא הפריע לי לפעול כלל (כן קיבוץ... אבל בעוונותי אני אחראית על זה) לא יודעת אם זה בגלל שהיתה לי הכנה נפשית או בגלל שידעתי שאני חייבת, כי אין מי שיעשה את זה במקומי.

 

[alona 9]

הכאב אינו אותו הכאב

אצלי למשל תהליך האבל הכאב החל 8 חודשים לפני מותו, ביום שאותו רופא צייר על לוח את מיקום הגידול שצמח,"שמונה חודשים עד שנה" כך אמר.מאותו רגע, כאב נוראי מהול בפחדים,סיוטים,יאוש.. וכל מה שייחלתי אז, שיגמר, וכמה שיותר מהר, יש את הכאב של, "נפטר בשיבה טובה".. או.."נדם ליבו ,התקף לב " סוגים שונים יש לכאב,כמו שכתב גלבוע, גילו,מצבו הבריאותי והיחסים.. לאחר שהוא נפטר,היתה הקלה,משהו השתחרר,העצב התחיל לחלחל בעוצמה גבוהה יותר,הכאב,הפך להיות אחר..

 

[עוד שרון]

לא יכולה לענות לך כי לא איבדתי

הורה (במובן של מוות כוונתי, כי את אימי איבדתי מזמן....)

 

[חידון בחרוזים]

אנסה לענות לך , קודם כל לאבד הורה

זה דבר - לא נתפס - מסתבר שלגוף יש איזה מנגנו "הישרדות" ולמרות ש"מבינים" שההורה איננו - בעצם לא מבינים, נשאר מין ריק ... מין אין... ומצד שני ניגשים לטלפון לחייג כדי לשאול, כדי לספר, כדי לשתף, וכו'... ולפעמים משוחחים עם בן הזוג וממש לפני שהמילים יוצאות מהפה, המחשבה היא בלשון הווה ורק בדיבור עצמו זה הופך לעבר, כל אחד מקבל את האובדן אחרת וכל אחד מתמודד אתו אחרת, (לצערי יש לנו המון דוגמאות מחיילים שנספו) יש בתים שהפכו את חדר הילד - החייל - למוזיאון חי ולא הזיזו כלום... וחייהם "נעצרו" באותו יום ויש כאלה שהוציאו את כל החפצים והשאירו רק מזכרת אלבום וכו'... ופשוט ."עושים" "למענו למען זכרו - כמו הקולאז' שהיא הכינה. מקווה שהצלחתי להסביר.