No name for now
New member
לאבד אבא כילד
כיוון שהתייתמנו כילדים, תינוקות או אפילו טרם הלידה, המבוגרים בעצם היו צריכים להחליט בשבילינו כל מיני החלטה בנוגע לאבל, יחס למוות וכו' אתם מרגישים איזשהו חוסר אונים או כעס בדיעבד? אני עד היום מאוד כועסת שדודים שלי לא הרשו לי ולאחי להיות נוכחים במסע ההלוויה עצמו, השאירו אותנו בכניסה עם מורות שלנו שבאו להלוויה ואחרי שקברו אותו הכניסו אותנו. לדעתי ילדה בת 12 וילד בן 9 וחצי בהחלט מספיק גדולים בשביל זה, ואני זוכרת כמה התווכחנו איתם בזמן הנסיעה לבית הקברות (לא עזר לנו
) אני מרגישה שממש עשו לנו עוול בנושא והלוויות קשות עבורי עד היום אני גם זוכרת את ההחלטה האומללה שכיוון ששנת הלימודים התחילה בזמן השבעה אחי ואני נשלחנו לבית הספר, מורים חדשים שקוראים שמות וכשהם מגיעים לשם שלי מרימים עיניים, שואלים מי זו סיגל ומביעים את צערם על "מה שקרה לי" (ממש במילים אלה) מה אתם חושבים?
כיוון שהתייתמנו כילדים, תינוקות או אפילו טרם הלידה, המבוגרים בעצם היו צריכים להחליט בשבילינו כל מיני החלטה בנוגע לאבל, יחס למוות וכו' אתם מרגישים איזשהו חוסר אונים או כעס בדיעבד? אני עד היום מאוד כועסת שדודים שלי לא הרשו לי ולאחי להיות נוכחים במסע ההלוויה עצמו, השאירו אותנו בכניסה עם מורות שלנו שבאו להלוויה ואחרי שקברו אותו הכניסו אותנו. לדעתי ילדה בת 12 וילד בן 9 וחצי בהחלט מספיק גדולים בשביל זה, ואני זוכרת כמה התווכחנו איתם בזמן הנסיעה לבית הקברות (לא עזר לנו