אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
כתבו בעיתון
- פותח הנושא pix37
- פורסם בתאריך
איוטאיה - אבי אפרתי מתלהב ממסעדה תאילנדית -
המון זמן כבר לא היתה ביקורת אוהדת על מסעדה תאילנדית שהיא לא "הבית התאילנדי"
על פי ההתלהבות של המבקר הקפדן הזה נראה שקמה חלופה רצינית
http://food.walla.co.il/?w=/1115/2652112
מקור ואללה
איוטאיה: התגלתה תאילנדית מצוינת בשרון
מאת: אבי אפרתי, מערכת וואלה!
יום חמישי, 20 ביוני 2013, 11:45
איוטאיה בהוד השרון היא מהמקומות שאתה מעדיף לשמור עליהם בסוד, כפרח מוגן. מסעדונת פשוטה בתחנת דלק, שיד מעצב לא נגעה בה, עם אוכל אותנטי ומדויק. אבי אפרתי מופתע לטובה
תגיות: איוטאיה,אבי אפרתי,אוכל תאילנדי
כל הניסיונות לספק אוכל תאילנדי סביר בישראל נחלו כמעט תמיד כישלון חרוץ. איכשהו, זה תמיד מסתכם בתועפות צ'ילי, אוקיאנוס שמן, יותר מדי רטבים מתוקים וחומרי גלם מהגיהנום. בית תאילנדי הוא, כמובן, יוצא הדופן היחידי בתחום. גם טייגר לילי, התאילנדית הצפונית הסטייליסטית, שנפתחה השנה באזור התעשיה של רמת החי"ל, איננה בדיוק הדבר האמיתי. השבוע, מי היה מאמין, מצאנו תאילנדית של ממש: איוטאיה.
איוטאיה היא מהמקומות שאתה מעדיף לשמור עליהם בסוד, כפרח מוגן. מסעדונת שחזותה פשוטה שבפשוטות; שמיקומה כה שולי ונידח, שאין סיכוי להיתקל בה סתם כך; שיד מעצב לא נכחה במהלך שיפוץ המבנה. מבעד לחלקים הלא מוסתרים בחלונות של איוטאיה ניבטת תחנת הדלק, שבתוכה היא ממוקמת. ממול – בניין בתהליכי הקמה. בפנים, עשרה שולחנות לכל היותר, קיטש תאילנדי שמזכיר מסעדות בארץ המקור, ותפריט עתיר אפשרויות, כמקובל במסעדות תאיות.
צמרת גבריאל אריאלי הגיעה ארצה לפני 20 שנה מתאילנד. את איוטאיה פתחה לפני קצת פחות משנה, ללא כל תהליכי מיתוג, פרסום ויח"צ. האוכל המוגש בה היה עבורי אחת ההפתעות הנעימות של הזמן האחרון. אותנטי, מדויק ורענן. כזה שמעביר ניקיון ונמנע מריבואות שמן. האדפטציה המסוימת שמתקיימת בו לחיך המקומי – בעיקר הודות לשימוש מתון בתבליני הארד קור כמו נאם פריק ונאם פלא; כאלו שלא קל לישראלים איתם – אינה מביאה להשטחת טעמים. היה לנו טעים, נעים ונדיב. התמחור היה מתון להפליא. זוג יכול לסגור כאן בקלות ארוחה מספקת ב-200 שקלים לפני נוזלים, ולא להרגיש שיצא מהמכונה התעשייתית המתקתקת בסגנון עדות הג'ירף. מי היה מאמין?
היינו ארבעה ופתחנו בסום טאם פפאיה (35 שקלים), יאם קאי דו (40 שקלים), מרק אצות ים (40 שקלים), ופאד תאי הו קאיי (45 שקלים). היה אחלה. בסלט הסום טאם, קלאסיקה תאילנדית אהובה, היו גזר, פפאיה, עגבניות, שעועית, כרוב ובוטנים. הרוטב, לב העניין בסלט הזה, היה מתקתק, חינני ועשיר. מרק אצות הים התגלה כאחד משיחוקי הארוחה. מרק צח באמת, ללא עיגולי שומן מיותרים, עם שפע ירקות מאודים, כרוב סיני ואצות ים. פתיח חובה לארוחות מהסוג הזה. קצת כמו מרק המיסו בארוחה יפנית, רק שכאן מדובר בצלחת גדולה, שארבעה מבוגרים יכולים לחלוק.
פאד תאי, מנת התמיד כשאוכלים בתאילנדית עם ילדים, הייתה סוג של 180 מעלות ממקבילותיה בתאילנדיות הישראליות לדורותיהן. אטריות אורז רחבות, שרימפס יבש, טופו, נבטים, כרישה ובוטנים. זו הייתה מנה שהעבירה ניקיון טעמים מעודן וטוב; נדיר לגמרי בהשוואה למוכר לנו. מסלט היאם קאי דו, עם ירקות למיניהם וביצה עין, התפעלנו פחות, אבל הוא שימש כספק סיבים יעיל לארוחה.
להלכה, כולה פתיחים. אלא שהמנות כאן כה נדיבות, שלא היינו זקוקים להרבה מדי אחריהם. פו פייה סאו סוט (35 שקלים), הוא אגרול מאודה, במילוי עוף מתוק, ביצה מקושקשת, מלפפונים, גזר ונבטים, המוגש קר. לא פיללנו לקבל שני אגרול'ס כה מפלצתיים במימדיהם, שיכולים לשמש כעיקרית קלה לכל דבר ועניין, או פתיח מרענן וחינני לחלוקה. למרות השימוש ברוטב תעשייתי, זו הייתה מנה חביבה בעליל.
העיקרית האחרת – לאב עוף (55 שקלים) היתה עוד אחד מכוכבי הארוחה. בשר עוף טחון ומאודה, עם בצל לבן, כוסברה, נענע ופלפלים חריפים יבשים. בשר העוף הטחון משמש כאן כנשא טעמים אידיאלי לעשבים, לחריף, לחמצמצות מתונה נעימה. העוף החם בישל קלות את הבצל הלבן הטרי שנוסף אליו, והייתה גם נגיעה קראנצ'ית קלה, שמקורה באורז לא מבושל, טחון לאבקה, המשולב בתבשיל. מנה מצוינת באמת.
תאי רוטי (35 שקלים), קינוח על בסיס בצק, עם בננה, ביצה וחלב ממותק, היה קלאסיקה תאילנדית כייפית. לא מתוקה מדי, לא שמנונית מדי, ועצומה בממדיה. זה קינוח משפחתי לכל דבר ועניין. 285 שקלים לפני שתייה עלתה הארוחה הזו, שהספיקה למשפחה מורעבת, והייתה מוצלחת, מרעננת ולא מכבידה. כאמור, זוג יכול לסגור כאן עניין בפחות מ-200 שקלים. אל תצפו לאוכל תאילנדי מסוגנן ומפונפן, עם קריצות מודרניות. כאן אוכלים עממי ופשוט, אבל טעים וראוי.
צריך לקוות שאיוטאיה כאן כדי להישאר. זו פנינה קטנה, מתוקה, נחמדת, ונדירה לגמרי במקומותינו.
איוטאיה. רחוב הפטיש 12, גיל עמל, הוד השרון (בתחנת הדלק). 09-7726868.
המון זמן כבר לא היתה ביקורת אוהדת על מסעדה תאילנדית שהיא לא "הבית התאילנדי"
על פי ההתלהבות של המבקר הקפדן הזה נראה שקמה חלופה רצינית
http://food.walla.co.il/?w=/1115/2652112
מקור ואללה
איוטאיה: התגלתה תאילנדית מצוינת בשרון
מאת: אבי אפרתי, מערכת וואלה!
יום חמישי, 20 ביוני 2013, 11:45
איוטאיה בהוד השרון היא מהמקומות שאתה מעדיף לשמור עליהם בסוד, כפרח מוגן. מסעדונת פשוטה בתחנת דלק, שיד מעצב לא נגעה בה, עם אוכל אותנטי ומדויק. אבי אפרתי מופתע לטובה
תגיות: איוטאיה,אבי אפרתי,אוכל תאילנדי
כל הניסיונות לספק אוכל תאילנדי סביר בישראל נחלו כמעט תמיד כישלון חרוץ. איכשהו, זה תמיד מסתכם בתועפות צ'ילי, אוקיאנוס שמן, יותר מדי רטבים מתוקים וחומרי גלם מהגיהנום. בית תאילנדי הוא, כמובן, יוצא הדופן היחידי בתחום. גם טייגר לילי, התאילנדית הצפונית הסטייליסטית, שנפתחה השנה באזור התעשיה של רמת החי"ל, איננה בדיוק הדבר האמיתי. השבוע, מי היה מאמין, מצאנו תאילנדית של ממש: איוטאיה.
איוטאיה היא מהמקומות שאתה מעדיף לשמור עליהם בסוד, כפרח מוגן. מסעדונת שחזותה פשוטה שבפשוטות; שמיקומה כה שולי ונידח, שאין סיכוי להיתקל בה סתם כך; שיד מעצב לא נכחה במהלך שיפוץ המבנה. מבעד לחלקים הלא מוסתרים בחלונות של איוטאיה ניבטת תחנת הדלק, שבתוכה היא ממוקמת. ממול – בניין בתהליכי הקמה. בפנים, עשרה שולחנות לכל היותר, קיטש תאילנדי שמזכיר מסעדות בארץ המקור, ותפריט עתיר אפשרויות, כמקובל במסעדות תאיות.
צמרת גבריאל אריאלי הגיעה ארצה לפני 20 שנה מתאילנד. את איוטאיה פתחה לפני קצת פחות משנה, ללא כל תהליכי מיתוג, פרסום ויח"צ. האוכל המוגש בה היה עבורי אחת ההפתעות הנעימות של הזמן האחרון. אותנטי, מדויק ורענן. כזה שמעביר ניקיון ונמנע מריבואות שמן. האדפטציה המסוימת שמתקיימת בו לחיך המקומי – בעיקר הודות לשימוש מתון בתבליני הארד קור כמו נאם פריק ונאם פלא; כאלו שלא קל לישראלים איתם – אינה מביאה להשטחת טעמים. היה לנו טעים, נעים ונדיב. התמחור היה מתון להפליא. זוג יכול לסגור כאן בקלות ארוחה מספקת ב-200 שקלים לפני נוזלים, ולא להרגיש שיצא מהמכונה התעשייתית המתקתקת בסגנון עדות הג'ירף. מי היה מאמין?
היינו ארבעה ופתחנו בסום טאם פפאיה (35 שקלים), יאם קאי דו (40 שקלים), מרק אצות ים (40 שקלים), ופאד תאי הו קאיי (45 שקלים). היה אחלה. בסלט הסום טאם, קלאסיקה תאילנדית אהובה, היו גזר, פפאיה, עגבניות, שעועית, כרוב ובוטנים. הרוטב, לב העניין בסלט הזה, היה מתקתק, חינני ועשיר. מרק אצות הים התגלה כאחד משיחוקי הארוחה. מרק צח באמת, ללא עיגולי שומן מיותרים, עם שפע ירקות מאודים, כרוב סיני ואצות ים. פתיח חובה לארוחות מהסוג הזה. קצת כמו מרק המיסו בארוחה יפנית, רק שכאן מדובר בצלחת גדולה, שארבעה מבוגרים יכולים לחלוק.
פאד תאי, מנת התמיד כשאוכלים בתאילנדית עם ילדים, הייתה סוג של 180 מעלות ממקבילותיה בתאילנדיות הישראליות לדורותיהן. אטריות אורז רחבות, שרימפס יבש, טופו, נבטים, כרישה ובוטנים. זו הייתה מנה שהעבירה ניקיון טעמים מעודן וטוב; נדיר לגמרי בהשוואה למוכר לנו. מסלט היאם קאי דו, עם ירקות למיניהם וביצה עין, התפעלנו פחות, אבל הוא שימש כספק סיבים יעיל לארוחה.
להלכה, כולה פתיחים. אלא שהמנות כאן כה נדיבות, שלא היינו זקוקים להרבה מדי אחריהם. פו פייה סאו סוט (35 שקלים), הוא אגרול מאודה, במילוי עוף מתוק, ביצה מקושקשת, מלפפונים, גזר ונבטים, המוגש קר. לא פיללנו לקבל שני אגרול'ס כה מפלצתיים במימדיהם, שיכולים לשמש כעיקרית קלה לכל דבר ועניין, או פתיח מרענן וחינני לחלוקה. למרות השימוש ברוטב תעשייתי, זו הייתה מנה חביבה בעליל.
העיקרית האחרת – לאב עוף (55 שקלים) היתה עוד אחד מכוכבי הארוחה. בשר עוף טחון ומאודה, עם בצל לבן, כוסברה, נענע ופלפלים חריפים יבשים. בשר העוף הטחון משמש כאן כנשא טעמים אידיאלי לעשבים, לחריף, לחמצמצות מתונה נעימה. העוף החם בישל קלות את הבצל הלבן הטרי שנוסף אליו, והייתה גם נגיעה קראנצ'ית קלה, שמקורה באורז לא מבושל, טחון לאבקה, המשולב בתבשיל. מנה מצוינת באמת.
תאי רוטי (35 שקלים), קינוח על בסיס בצק, עם בננה, ביצה וחלב ממותק, היה קלאסיקה תאילנדית כייפית. לא מתוקה מדי, לא שמנונית מדי, ועצומה בממדיה. זה קינוח משפחתי לכל דבר ועניין. 285 שקלים לפני שתייה עלתה הארוחה הזו, שהספיקה למשפחה מורעבת, והייתה מוצלחת, מרעננת ולא מכבידה. כאמור, זוג יכול לסגור כאן עניין בפחות מ-200 שקלים. אל תצפו לאוכל תאילנדי מסוגנן ומפונפן, עם קריצות מודרניות. כאן אוכלים עממי ופשוט, אבל טעים וראוי.
צריך לקוות שאיוטאיה כאן כדי להישאר. זו פנינה קטנה, מתוקה, נחמדת, ונדירה לגמרי במקומותינו.
איוטאיה. רחוב הפטיש 12, גיל עמל, הוד השרון (בתחנת הדלק). 09-7726868.
MineSweeper
New member
היינו שם אתמול (בעקבות הביקורת),
בסה"כ מאוד נהנינו, ממש לא גורמה אבל הרוב טעים ועשוי היטב.
לא זוכרת מה האחרים לקחו, הראשונה שלנו הייתה סלט פפאיה מרענן ומלא טעמים, אכלנו מרק עם חלב קוקוס, למון גראס וטופו (ומסתבר - לצערנו - המון ג'ינג'ר) שהיה בינוני מינוס לדעת כולם והטעמים לא השתלבו. חבל שלא צויין עניין הג'ינג'ר הדומיננטי אבל לא התחשק לנו להתעסק עם זה.
לעיקרית - פאד תאי מעולה עם טופו (לי) ומעולה אחר עם שרימפסים גדולים וקצת משונים - לבנזוג (שרימפס יבש?).
בננה לוטי לקינוח מצויין (וענק - הספיק ל-4 בכיף)
העיצוב מאוד חמוד ו'תאילנדי', המסעדה הייתה די ריקה, מס' שולחנות באו והלכו. השירות מאוד קשוב ומשתדל. המנות נדיבות.
היה נעים ולרוב טעים - נחזור.
בסה"כ מאוד נהנינו, ממש לא גורמה אבל הרוב טעים ועשוי היטב.
לא זוכרת מה האחרים לקחו, הראשונה שלנו הייתה סלט פפאיה מרענן ומלא טעמים, אכלנו מרק עם חלב קוקוס, למון גראס וטופו (ומסתבר - לצערנו - המון ג'ינג'ר) שהיה בינוני מינוס לדעת כולם והטעמים לא השתלבו. חבל שלא צויין עניין הג'ינג'ר הדומיננטי אבל לא התחשק לנו להתעסק עם זה.
לעיקרית - פאד תאי מעולה עם טופו (לי) ומעולה אחר עם שרימפסים גדולים וקצת משונים - לבנזוג (שרימפס יבש?).
בננה לוטי לקינוח מצויין (וענק - הספיק ל-4 בכיף)
העיצוב מאוד חמוד ו'תאילנדי', המסעדה הייתה די ריקה, מס' שולחנות באו והלכו. השירות מאוד קשוב ומשתדל. המנות נדיבות.
היה נעים ולרוב טעים - נחזור.
אריה - שגיא כהן מכסח בעדינות
הסיפור המעניין באמת כרגיל הוא בתגוביות אשר מגלות מידע הרבה יותר מעניין מאשר הביקורת עצמה.
שגיא כהן יודע לכתוב - אם מקבלים את אבחנותיו או לא כל אחד יגבש לעצמו עמדה.
http://www.haaretz.co.il/gallery/recipes/restaurants-reviews/.premium-1.2050122
התפריט המעגלי של מסעדת "אריה"
פורצ'יני שהופיע במערכה הראשונה יבקר גם בשנייה, לכן נכנענו בסוף לכפילויות, והזמנו: בין כמה מנות גרועות שחה לוקוס עסיסי ומדויק
שגיא כהן 19.06.2013
"יש מנות מיוחדות או מנות שחסרות?", שאלתי את המלצרית הצוהלת ב"אריה". "לא, שום דבר". "רגע, תן לי לבדוק". הלכה, בדקה ו"כן, יש לנו מנה מיוחדת אחת, מאחר שהיא חדשה, אני מרשה לעצמי להקריא מהדף". היא הקריאה את המנה, "סלט קיסר ים", בשבע שגיאות, ואז נזכרה: "אה, כן, אין גם את המנה העיקרית של הקלמארי. אנחנו עושים את המנה הזו רק עם קלמארי טרי ולא הגיע". "אז אני מבין שגם המנה הראשונה של הקלמארי חסרה". "לא, היא דווקא ישנה". "רגע, אותה אתם עושים מקלמארי לא טרי?" "לא, אותה עושים מראשים ורגליים, וזה משהו אחר". "תני לי להבין: אין קלמארי טרי, אבל יש ראשים ורגליים של קלמארי טרי?"
בקיצור, בשלב הזה כבר הבנו שני דברים: שאולי ההתלהבות של המלצרית לא מגובה בידע, ושנית, שייתכן שכדאי להתאפק ולא להתעקש להזמין כאן פירות ים. אבל מה כן להזמין? מפני ש"אריה" היא מסעדה עם תפריט מאתגר. נדמה לי שהדרך הנכונה להגדיר את התפריט שלה היא מעגלי. כמעט כל רכיב שמופיע באחת המנות הראשונות חוזר על עצמו גם באחת או יותר מהמנות העיקריות (טרגדיה ופארודיה? אתם אמרתם). כלומר, כמעט כל מנה שתבחרו מבין הראשונות תגרום לכך שתיאלצו להיפגש לפחות עם אחד ממרכיביה גם בעיקריות.
כך, למשל, מנה ראשונה של ביצה רכה על פורצ'יני ואווז מעושן מוציאה מכלל חשבון את מנת רביולי הפורצ'יני ואת מנת חזה האווז שבעיקריות. גספאצ'ו זעתר ועגבניות צהובות עם טרטר דג ים מוציא מכלל חשבון קודם כל את פילה דג הים על זעתר (נו, באמת), אבל גם את דג הים השלם האפוי בתנור, וכך הלאה. ומאחר שכבר הוצאנו מהמשוואה את פירות הים, ועוד חציל ב"יוגורטחינה" (כך במקור) עורר פיהוק, פשוט לא היה מה להזמין. מזמן לא ניצבתי כל כך חסר אונים מול תפריט: כל קומבינציה שלא ניסינו, שבנו והסתבכנו בלולאה אינסופית.
בסוף נכנענו. הזמנו את הביצה עם הפורצ'יני, את הרביולי עם הפורצ'יני, טונה אדומה ולוקוס. ולמה לא, בעצם? בקיוטו יש מסעדה שהשף שלה מפליא עשות בדג אחד ויחיד שמגיע ממפרץ יחיד ומיוחד. מי יודע? אולי גם כאן השף הוא מין גאון מינימליסטי שכזה? אולי.
מנת הביצה הרכה על פורצ'יני ואווז היתה הראשונה שהגיעה. זו מנה שבביסטרו פאריסאי בעל הבית מניח על שולחן לקוחות שהוא מחבב לפני הפלאט דו ז'ור. מין מנת שאריות כזו, של מה שנשאר מהפטריות ומה שנשאר מהברווז, שעליו פותחים ביצה. לא בדיוק מנה, וכאן גם לא בדיוק מוצלחת. הביצה אמנם היתה רכה מאוד, אבל הפטריות שחוזקו בציר פטריות והברווז היו כל כך אגרסיביים, שהתפלאתי שהביצה לא נקרשה מפחד. מנה ראשונה אחרת, טונה אדומה מזוגגת במיסו עם סלט אצות ים איכזבה לא פחות. הטונה עצמה היתה קרה מאוד. אם לא הייתי נזהר בלשוני, הייתי מנחש שהמנה עמדה מוכנה במקרר והוצאה משם ישר לשולחן. הרהור שכמישותו של הסלט רק חיזקה.
ואז ישבנו וחיכינו. בזמן הזה – שהתמשך והתמשך – הבטנו סביב. "אריה" היא מסעדה שניכר שהושקע בה רוב ממון (אולי לכן למטבח נותר רק מינימליזם?). היא שוכנת במבנה משופץ יפהפה, שגם בחלקו הפנימי ניכרת ההשקעה, אם כי, לאו דווקא בפרטים. מילא קורות העץ בתקרה שגורמות למקום להיראות כמו מסעדת "לה ביסטרוט" בקניון אמריקאי, אבל סתם שתי זוטות (כי אין לי חשק להתעסק עם הבעיות המהותיות, דוגמת אקוסטיקה ומיזוג).
ראשית, למסעדה, ששוכנת בקומה ראשונה, יש מרפסת עישון. כלומר, בכל פעם שמישהו יוצא לעשן או חוזר משם נכנס למסעדה ענן עשן. לאורך כל הערב – אחרי שהבענו את הפתעתנו מהסידור – עמד ליד הדלת אחד מאנשי המסעדה וטרח לפתוח ולסגור אותה במהירות. זה עזר, אבל הלוואי שהייתי יכול להישבע שהוא יימצא שם כל ערב. הדבר השני הוא קיר מעוטר במדפי זכוכית שעליהם מסודרים בדלילות בקבוקי ברנדי. משהו שגרם לתחושה של דיוטי פרי שירד מנכסיו.
בסוף, הגיעו רביולי פורצ'יני וארטישוק ירושלמי בציר פטריות, ולוקוס לבן בחמאת סויה בהירה. הלוקוס היה יוצא מגדר הרגיל. הוא הותקן בדייקנות, כך שצד העור התפצח בפה וצד הבשר היה עסיסי ומלא טעם. הנתח הנדיב שחה ברוטב חמצמץ עדין שהחמיא לו. ב"אריה" מצאו בדיוק את האיזון הנכון: להוסיף לדג רוטב, כדי שלא יהיה בנאלי, אבל בעדינות, כך שלא ייגרע מטעמו.
חבל שלא הזמנו פעמיים לוקוס. שכן הרביולי יישרו קו עם מנות הפתיחה: המילוי נטחן דק כל כך, שהייתי משוכנע שאני אוכל גרבר. אם כי, אין לי מושג באיזה טעם. גם הניסיון להוסיף לרוטב עוד ועוד מיני פטריות הסתכם לא בחידוד הטעמים אלא דווקא בטשטושם. אפילו הרביולי היו עשויים מדי ורכים מדי. מישהו כנראה שכח שהם ממשיכים להתבשל ברוטב חם.
ביקשנו תפריטי מנות אחרונות. "אני אביא אותם", השיבה המלצרית, "ואז נבחר לנו קינוחים", מאז ימי השק"מיסט שאכל חצי לא היה כזה שיתוף פעולה קולינרי. כלומר, מה דג היום קשה לזכור, אבל לבחור בשבילנו קינוחים? למה לא. כשהיא הגיעה עם התפריטים, היא שאלה אם להישאר. עוד לפני שהספקתי להתחנן על נפשי היא הבהירה מה המנה החביבה עליה. כדי לגמור עם זה כמה שיותר מהר, הזמנתי את המנה הזו. "זה מחמיא לי", היתה תגובתה. קיבלנו טארט לימון פתוח עם מרנג רך שאיזון טוב בין פריכות הקלתית למוצקות הקרם ועדינות טעמים הפכו אותו לטוב בתכלית. "צדקתי?", מיהרה המלצרית לשוב ולהבהיר מה נמצא במרכז העניינים ב"אריה". אין מה להגיד: צדקת, בטח שצדקת. זה אנחנו שטעינו.
“אריה”, נחלת בנימין 66, תל אביב. 03-5296054
חשבון בבקשה:
ביצה רכה על פטריות עם ברווז מעושן - 48 שקל
טונה אדומה מזוגגת ביוזו מתקתק - 66 שקל
פילה לוקוס לבן בחמאת סויה בהירה - 130 שקל
רביולי פורצ'יני - 88 שקל
טארט לימון - 42 שקל
סן פלגרינו גדול - 27 שקל
טיפ - 50 שקל
סה"כ: 451 שקל
הסיפור המעניין באמת כרגיל הוא בתגוביות אשר מגלות מידע הרבה יותר מעניין מאשר הביקורת עצמה.
שגיא כהן יודע לכתוב - אם מקבלים את אבחנותיו או לא כל אחד יגבש לעצמו עמדה.
http://www.haaretz.co.il/gallery/recipes/restaurants-reviews/.premium-1.2050122
התפריט המעגלי של מסעדת "אריה"
פורצ'יני שהופיע במערכה הראשונה יבקר גם בשנייה, לכן נכנענו בסוף לכפילויות, והזמנו: בין כמה מנות גרועות שחה לוקוס עסיסי ומדויק
שגיא כהן 19.06.2013
"יש מנות מיוחדות או מנות שחסרות?", שאלתי את המלצרית הצוהלת ב"אריה". "לא, שום דבר". "רגע, תן לי לבדוק". הלכה, בדקה ו"כן, יש לנו מנה מיוחדת אחת, מאחר שהיא חדשה, אני מרשה לעצמי להקריא מהדף". היא הקריאה את המנה, "סלט קיסר ים", בשבע שגיאות, ואז נזכרה: "אה, כן, אין גם את המנה העיקרית של הקלמארי. אנחנו עושים את המנה הזו רק עם קלמארי טרי ולא הגיע". "אז אני מבין שגם המנה הראשונה של הקלמארי חסרה". "לא, היא דווקא ישנה". "רגע, אותה אתם עושים מקלמארי לא טרי?" "לא, אותה עושים מראשים ורגליים, וזה משהו אחר". "תני לי להבין: אין קלמארי טרי, אבל יש ראשים ורגליים של קלמארי טרי?"
בקיצור, בשלב הזה כבר הבנו שני דברים: שאולי ההתלהבות של המלצרית לא מגובה בידע, ושנית, שייתכן שכדאי להתאפק ולא להתעקש להזמין כאן פירות ים. אבל מה כן להזמין? מפני ש"אריה" היא מסעדה עם תפריט מאתגר. נדמה לי שהדרך הנכונה להגדיר את התפריט שלה היא מעגלי. כמעט כל רכיב שמופיע באחת המנות הראשונות חוזר על עצמו גם באחת או יותר מהמנות העיקריות (טרגדיה ופארודיה? אתם אמרתם). כלומר, כמעט כל מנה שתבחרו מבין הראשונות תגרום לכך שתיאלצו להיפגש לפחות עם אחד ממרכיביה גם בעיקריות.
כך, למשל, מנה ראשונה של ביצה רכה על פורצ'יני ואווז מעושן מוציאה מכלל חשבון את מנת רביולי הפורצ'יני ואת מנת חזה האווז שבעיקריות. גספאצ'ו זעתר ועגבניות צהובות עם טרטר דג ים מוציא מכלל חשבון קודם כל את פילה דג הים על זעתר (נו, באמת), אבל גם את דג הים השלם האפוי בתנור, וכך הלאה. ומאחר שכבר הוצאנו מהמשוואה את פירות הים, ועוד חציל ב"יוגורטחינה" (כך במקור) עורר פיהוק, פשוט לא היה מה להזמין. מזמן לא ניצבתי כל כך חסר אונים מול תפריט: כל קומבינציה שלא ניסינו, שבנו והסתבכנו בלולאה אינסופית.
בסוף נכנענו. הזמנו את הביצה עם הפורצ'יני, את הרביולי עם הפורצ'יני, טונה אדומה ולוקוס. ולמה לא, בעצם? בקיוטו יש מסעדה שהשף שלה מפליא עשות בדג אחד ויחיד שמגיע ממפרץ יחיד ומיוחד. מי יודע? אולי גם כאן השף הוא מין גאון מינימליסטי שכזה? אולי.
מנת הביצה הרכה על פורצ'יני ואווז היתה הראשונה שהגיעה. זו מנה שבביסטרו פאריסאי בעל הבית מניח על שולחן לקוחות שהוא מחבב לפני הפלאט דו ז'ור. מין מנת שאריות כזו, של מה שנשאר מהפטריות ומה שנשאר מהברווז, שעליו פותחים ביצה. לא בדיוק מנה, וכאן גם לא בדיוק מוצלחת. הביצה אמנם היתה רכה מאוד, אבל הפטריות שחוזקו בציר פטריות והברווז היו כל כך אגרסיביים, שהתפלאתי שהביצה לא נקרשה מפחד. מנה ראשונה אחרת, טונה אדומה מזוגגת במיסו עם סלט אצות ים איכזבה לא פחות. הטונה עצמה היתה קרה מאוד. אם לא הייתי נזהר בלשוני, הייתי מנחש שהמנה עמדה מוכנה במקרר והוצאה משם ישר לשולחן. הרהור שכמישותו של הסלט רק חיזקה.
ואז ישבנו וחיכינו. בזמן הזה – שהתמשך והתמשך – הבטנו סביב. "אריה" היא מסעדה שניכר שהושקע בה רוב ממון (אולי לכן למטבח נותר רק מינימליזם?). היא שוכנת במבנה משופץ יפהפה, שגם בחלקו הפנימי ניכרת ההשקעה, אם כי, לאו דווקא בפרטים. מילא קורות העץ בתקרה שגורמות למקום להיראות כמו מסעדת "לה ביסטרוט" בקניון אמריקאי, אבל סתם שתי זוטות (כי אין לי חשק להתעסק עם הבעיות המהותיות, דוגמת אקוסטיקה ומיזוג).
ראשית, למסעדה, ששוכנת בקומה ראשונה, יש מרפסת עישון. כלומר, בכל פעם שמישהו יוצא לעשן או חוזר משם נכנס למסעדה ענן עשן. לאורך כל הערב – אחרי שהבענו את הפתעתנו מהסידור – עמד ליד הדלת אחד מאנשי המסעדה וטרח לפתוח ולסגור אותה במהירות. זה עזר, אבל הלוואי שהייתי יכול להישבע שהוא יימצא שם כל ערב. הדבר השני הוא קיר מעוטר במדפי זכוכית שעליהם מסודרים בדלילות בקבוקי ברנדי. משהו שגרם לתחושה של דיוטי פרי שירד מנכסיו.
בסוף, הגיעו רביולי פורצ'יני וארטישוק ירושלמי בציר פטריות, ולוקוס לבן בחמאת סויה בהירה. הלוקוס היה יוצא מגדר הרגיל. הוא הותקן בדייקנות, כך שצד העור התפצח בפה וצד הבשר היה עסיסי ומלא טעם. הנתח הנדיב שחה ברוטב חמצמץ עדין שהחמיא לו. ב"אריה" מצאו בדיוק את האיזון הנכון: להוסיף לדג רוטב, כדי שלא יהיה בנאלי, אבל בעדינות, כך שלא ייגרע מטעמו.
חבל שלא הזמנו פעמיים לוקוס. שכן הרביולי יישרו קו עם מנות הפתיחה: המילוי נטחן דק כל כך, שהייתי משוכנע שאני אוכל גרבר. אם כי, אין לי מושג באיזה טעם. גם הניסיון להוסיף לרוטב עוד ועוד מיני פטריות הסתכם לא בחידוד הטעמים אלא דווקא בטשטושם. אפילו הרביולי היו עשויים מדי ורכים מדי. מישהו כנראה שכח שהם ממשיכים להתבשל ברוטב חם.
ביקשנו תפריטי מנות אחרונות. "אני אביא אותם", השיבה המלצרית, "ואז נבחר לנו קינוחים", מאז ימי השק"מיסט שאכל חצי לא היה כזה שיתוף פעולה קולינרי. כלומר, מה דג היום קשה לזכור, אבל לבחור בשבילנו קינוחים? למה לא. כשהיא הגיעה עם התפריטים, היא שאלה אם להישאר. עוד לפני שהספקתי להתחנן על נפשי היא הבהירה מה המנה החביבה עליה. כדי לגמור עם זה כמה שיותר מהר, הזמנתי את המנה הזו. "זה מחמיא לי", היתה תגובתה. קיבלנו טארט לימון פתוח עם מרנג רך שאיזון טוב בין פריכות הקלתית למוצקות הקרם ועדינות טעמים הפכו אותו לטוב בתכלית. "צדקתי?", מיהרה המלצרית לשוב ולהבהיר מה נמצא במרכז העניינים ב"אריה". אין מה להגיד: צדקת, בטח שצדקת. זה אנחנו שטעינו.
“אריה”, נחלת בנימין 66, תל אביב. 03-5296054
חשבון בבקשה:
ביצה רכה על פטריות עם ברווז מעושן - 48 שקל
טונה אדומה מזוגגת ביוזו מתקתק - 66 שקל
פילה לוקוס לבן בחמאת סויה בהירה - 130 שקל
רביולי פורצ'יני - 88 שקל
טארט לימון - 42 שקל
סן פלגרינו גדול - 27 שקל
טיפ - 50 שקל
סה"כ: 451 שקל
וידאו - ניב גלבוע נהנה בקלימרה
אני לא מבין למה הוא חייב להתעלל במלצר אשר ממש לא עבר שום גבול שאני מכיר
http://food.nana10.co.il/Article/?ArticleID=986453
אני לא מבין למה הוא חייב להתעלל במלצר אשר ממש לא עבר שום גבול שאני מכיר
http://food.nana10.co.il/Article/?ArticleID=986453
אדוארדוס - דרום אמריקאית מוזרה בחיפה
ביקורת של הליצנים מחיפה (ליאור פרי לידיעות חיפה) כך שלא צריך לקחת אותם ביותר מידי רצינות - אבל זו ממש לא מסעדה שהייתי מהמהר עליה
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4393770,00.html
אדוארדו'ס: ארגנטינאית עם אוכל נהדר ושירות רע
אחרי שהתגברנו על כשלי השירות הקשים באדוארדו'ס (איש לא ניגש לקחת מאתנו הזמנה), גילינו כי המנות טעימות ביותר ומתומחרות בהגינות. רק למה לעזאזל הם מחביאים שם את הצ'ימיצ'ורי הביתי הנהדר?
ליאור פרי
חברי הילל קניגשטיין הוא ארגנטינאי גאה, וכאשר שמע שנפתחה מסעדה ארגנטינאית בעיר התחתית בחיפה , אדוארדו'ס שמה, הוא מיד התקשר להודיע לי שחייבים ללכת לשם. וכך מצאתי עצמי ביום קיץ חם להחריד הולך בעיר התחתית ומחפש מסעדה ארגנטינאית. האמת, היה די קל למצוא את המקום לפי הצבעים העליזים שלו, אבל הוא נראה סגור. רק כשהצצנו דרך החלונות הכהים ראינו שיש מעט אנשים בפנים והבנו שהמקום פתוח. מחדל ראשון מיני רבים של אדוארדו'ס.
אדוארדו'ס הצליחה להכניס את הרחוב הארגנטינאי פנימה עם הרבה צבעים ואווירה שמחה. על קירות המסעדה מצויר רחוב קמיניטו משכונת לה בוקה בבואנוס איירס. "זה ממש נראה כמו חומוסייה ארגנטינאית", התלהב שותפי לארוחה. תפסנו שולחן פנוי, אחד מיני רבים, וחיכינו. איש לא ניגש אלינו, למרות שהמסעדה הייתה כמעט ריקה. בשלב מסוים ניגשנו לדלפק הבר, שם ראינו גבר מבוגר עם קוקו שניחשנו שהוא אדוארדו. הבעיה שאז הוא נכנס למטבח ואנו מצאנו עצמנו ממשיכים להמתין.
התברר שאדוארדו הוא הבעלים, הרוח החיה, ההשראה, בעל החזון וגם המנהל, אחראי המשמרת, המלצר והפיקולו, ואולי גם שוטף את הכלים. ביקשנו תפריט. קיבלנו דף נייר מודפס באנגלית וספרדית. לא הבנתי כלום. למזלי אדוארדו מצא את העותק היחיד בעברית. עדיין לא הבנתי כלום. מה זה וסיאו למשל? או מה זה מטאמברה? אדוארדו לא היה נדיב מדי בהסברים, והתברר גם שאין אצלו עסקיות, שזה לא רק פתרון כלכלי נוח אלא גם דרך לטעום מנות מגוונות.
שותפי לארוחה ניסה להסביר לי שמטאמברה זו רולדת עגל ממולאת ירקות וביצה קשה, אמפנדס זה משהו כמו בורקס רק הרבה יותר טעים, אסאדו זה נתח עגל שנצלה בתנור עם בטטות ותפוחי אדמה אפויים, וצ'וריסובקר זה כמו נקניקיות המרגז שלנו רק הרבהיותר עסיסי.
אחרי שהלכתי לאיבוד בתפריט שכלל 54 מנות שונות נתתי לאדוארדו יד חופשית להכין לי צלחת עם כמה מנות צמחוניות. חברי הקרניבור לעומת זאת ידע בדיוק מה הוא רוצה - מנה בשרית בשם וסיאו. "הנתח זול ולא מוכר מספיק בקרב אוהבי הבשר. ניתן לעשותו על הגריל או בבישול", הוא הסביר לי.
אחרי שצלחנו את שלב ההזמנה (כשאנחנו אלו שניגשנו לאדוארדו, הוא לא ניגש אלינו), חיכינו, לא לפני שאני מבקש קנקן מים, הכי קרים שיש והכי דחוף שיש. עברו עשר דקות עד שאדוארדו הביא לנו קנקן מים, עניין די מוזר בשים לב לכך שהיינו כמעט היחידים במסעדה. חששנו שעם שירות כה איטי ארוחת הצהריים שלנו תגיע בערב, אבל להפתעתנו המנות הגיעו די מהר.
חברי קיבל נתח בשר גדול, כ-300 גרם, מתובל היטב ועם הרבה צ'יפס ליד. תמורה מלאה ל-40 שקל שעלתה המנה, אבל קצת ירק ליד המנה וקצת לחם ומטבלים לא היו מזיקים. לטענת חברי, הצ'יפסים לא היו ארגנטינאיים (שם הם אוכלים אותם עם שום ופטרוזיליה) וחבל שלא הוגש מטבל צ'ימיצ'ורי לצד הבשר, אבל נתח הבשר היה כל-כך טוב לטענתו שהוא סולח על כל שאר המחדלים.
אני קיבלתי צלחת גדולה ועליה כרובית מוקרמת, קישוא מוקרם ובורגול. המנות היו טעימות במיוחד. ביקשתי חריף והתברר שיש רק טבסקו, שזה גם בסדר, והתענגתי על המנה. היה ממש טעים, אבל נשארתי רעב. כרובית
וקישוא לא ממש משביעים, וגם הבורגול הוא לא בדיוק יציקה משביעה כמו חומוס-פול נניח.
נאלצתי שוב לגשת לאדוארדו (הוא לא מאלו שמגיעים כל כמה דקות לברר אם הכול בסדר). הכנסתי ראש למטבח ומצאתי אותו. אמרתי שהיה טעים, אבל אני עדיין רעב. הוא הציע לי אמפנדס של בצל וגבינה, שמונה שקל ליחידה. הזמנתי שתיים. הן הגיעו בלי תוספת ליד. הפעם כבר לא התביישתי וביקשתי צ'ימיצ'ורי. קיבלתי.
שתי תהיות עלו בראשי: האחת, איך אדוארדו מצליח להכין צ'ימיצ'ורי כל-כך טעים, והשנייה, אם הבן אדם מכין מטבל כזה טוב, למה הוא לא מגיש אותו מיוזמתו ביחד עם המנה? אחרי שני האמפנדס יצאתי די שבע. לא יותר מדי, אבל בסדר. הארוחה עלתה 87 שקל מחיר בהחלט סביר, אם כי יש לזכור ששתינו רק מים ולא סיימנו עם קינוח ושתייה חמה.
שורה תחתונה: האוכל באדוארדו'ס טעים מאוד, השירות והניהול נמצאים במרחק אדיר מרמת האוכל. ורצוי שיפור עצום בשיווק וביחצון של המסעדה.
מסעדת אדוארדו'ס
העצמאות 37, חיפה
ביקורת של הליצנים מחיפה (ליאור פרי לידיעות חיפה) כך שלא צריך לקחת אותם ביותר מידי רצינות - אבל זו ממש לא מסעדה שהייתי מהמהר עליה
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4393770,00.html
אדוארדו'ס: ארגנטינאית עם אוכל נהדר ושירות רע
אחרי שהתגברנו על כשלי השירות הקשים באדוארדו'ס (איש לא ניגש לקחת מאתנו הזמנה), גילינו כי המנות טעימות ביותר ומתומחרות בהגינות. רק למה לעזאזל הם מחביאים שם את הצ'ימיצ'ורי הביתי הנהדר?
ליאור פרי
חברי הילל קניגשטיין הוא ארגנטינאי גאה, וכאשר שמע שנפתחה מסעדה ארגנטינאית בעיר התחתית בחיפה , אדוארדו'ס שמה, הוא מיד התקשר להודיע לי שחייבים ללכת לשם. וכך מצאתי עצמי ביום קיץ חם להחריד הולך בעיר התחתית ומחפש מסעדה ארגנטינאית. האמת, היה די קל למצוא את המקום לפי הצבעים העליזים שלו, אבל הוא נראה סגור. רק כשהצצנו דרך החלונות הכהים ראינו שיש מעט אנשים בפנים והבנו שהמקום פתוח. מחדל ראשון מיני רבים של אדוארדו'ס.
אדוארדו'ס הצליחה להכניס את הרחוב הארגנטינאי פנימה עם הרבה צבעים ואווירה שמחה. על קירות המסעדה מצויר רחוב קמיניטו משכונת לה בוקה בבואנוס איירס. "זה ממש נראה כמו חומוסייה ארגנטינאית", התלהב שותפי לארוחה. תפסנו שולחן פנוי, אחד מיני רבים, וחיכינו. איש לא ניגש אלינו, למרות שהמסעדה הייתה כמעט ריקה. בשלב מסוים ניגשנו לדלפק הבר, שם ראינו גבר מבוגר עם קוקו שניחשנו שהוא אדוארדו. הבעיה שאז הוא נכנס למטבח ואנו מצאנו עצמנו ממשיכים להמתין.
התברר שאדוארדו הוא הבעלים, הרוח החיה, ההשראה, בעל החזון וגם המנהל, אחראי המשמרת, המלצר והפיקולו, ואולי גם שוטף את הכלים. ביקשנו תפריט. קיבלנו דף נייר מודפס באנגלית וספרדית. לא הבנתי כלום. למזלי אדוארדו מצא את העותק היחיד בעברית. עדיין לא הבנתי כלום. מה זה וסיאו למשל? או מה זה מטאמברה? אדוארדו לא היה נדיב מדי בהסברים, והתברר גם שאין אצלו עסקיות, שזה לא רק פתרון כלכלי נוח אלא גם דרך לטעום מנות מגוונות.
שותפי לארוחה ניסה להסביר לי שמטאמברה זו רולדת עגל ממולאת ירקות וביצה קשה, אמפנדס זה משהו כמו בורקס רק הרבה יותר טעים, אסאדו זה נתח עגל שנצלה בתנור עם בטטות ותפוחי אדמה אפויים, וצ'וריסובקר זה כמו נקניקיות המרגז שלנו רק הרבהיותר עסיסי.
אחרי שהלכתי לאיבוד בתפריט שכלל 54 מנות שונות נתתי לאדוארדו יד חופשית להכין לי צלחת עם כמה מנות צמחוניות. חברי הקרניבור לעומת זאת ידע בדיוק מה הוא רוצה - מנה בשרית בשם וסיאו. "הנתח זול ולא מוכר מספיק בקרב אוהבי הבשר. ניתן לעשותו על הגריל או בבישול", הוא הסביר לי.
אחרי שצלחנו את שלב ההזמנה (כשאנחנו אלו שניגשנו לאדוארדו, הוא לא ניגש אלינו), חיכינו, לא לפני שאני מבקש קנקן מים, הכי קרים שיש והכי דחוף שיש. עברו עשר דקות עד שאדוארדו הביא לנו קנקן מים, עניין די מוזר בשים לב לכך שהיינו כמעט היחידים במסעדה. חששנו שעם שירות כה איטי ארוחת הצהריים שלנו תגיע בערב, אבל להפתעתנו המנות הגיעו די מהר.
חברי קיבל נתח בשר גדול, כ-300 גרם, מתובל היטב ועם הרבה צ'יפס ליד. תמורה מלאה ל-40 שקל שעלתה המנה, אבל קצת ירק ליד המנה וקצת לחם ומטבלים לא היו מזיקים. לטענת חברי, הצ'יפסים לא היו ארגנטינאיים (שם הם אוכלים אותם עם שום ופטרוזיליה) וחבל שלא הוגש מטבל צ'ימיצ'ורי לצד הבשר, אבל נתח הבשר היה כל-כך טוב לטענתו שהוא סולח על כל שאר המחדלים.
אני קיבלתי צלחת גדולה ועליה כרובית מוקרמת, קישוא מוקרם ובורגול. המנות היו טעימות במיוחד. ביקשתי חריף והתברר שיש רק טבסקו, שזה גם בסדר, והתענגתי על המנה. היה ממש טעים, אבל נשארתי רעב. כרובית
וקישוא לא ממש משביעים, וגם הבורגול הוא לא בדיוק יציקה משביעה כמו חומוס-פול נניח.
נאלצתי שוב לגשת לאדוארדו (הוא לא מאלו שמגיעים כל כמה דקות לברר אם הכול בסדר). הכנסתי ראש למטבח ומצאתי אותו. אמרתי שהיה טעים, אבל אני עדיין רעב. הוא הציע לי אמפנדס של בצל וגבינה, שמונה שקל ליחידה. הזמנתי שתיים. הן הגיעו בלי תוספת ליד. הפעם כבר לא התביישתי וביקשתי צ'ימיצ'ורי. קיבלתי.
שתי תהיות עלו בראשי: האחת, איך אדוארדו מצליח להכין צ'ימיצ'ורי כל-כך טעים, והשנייה, אם הבן אדם מכין מטבל כזה טוב, למה הוא לא מגיש אותו מיוזמתו ביחד עם המנה? אחרי שני האמפנדס יצאתי די שבע. לא יותר מדי, אבל בסדר. הארוחה עלתה 87 שקל מחיר בהחלט סביר, אם כי יש לזכור ששתינו רק מים ולא סיימנו עם קינוח ושתייה חמה.
שורה תחתונה: האוכל באדוארדו'ס טעים מאוד, השירות והניהול נמצאים במרחק אדיר מרמת האוכל. ורצוי שיפור עצום בשיווק וביחצון של המסעדה.
מסעדת אדוארדו'ס
העצמאות 37, חיפה
ליאור פרי על בשר'לה בחיפה
מסעדת בשרל'ה - ארוחת בשרים בלתי נשכחת
ליאור פרי
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4396635,00.html
כתבנו וזוגתו הלכו לאכול במסעדת בשרל'ה שבחיפה. הוא הזמין דג פילה מושט משובח שנצלה עם ירקות. היא התעלמה מהמחיר הכספי הגבוה ומתהליך הפיטום האכזרי והזמינה פילה רוסיני. אבל בסוף שניהם יצאו מרוצים להפליא
פורסם: 26.06.13, 07:59
המלחין הצרפתי רוסיני בן המאה ה-18 היה ידוע כנהנתן ואוהב חיים, וחלק מפרסומו קשור לפן הגסטסרונומי. מנות אוכל משובחות מהמטבח הצרפתי נקראות על שמו, והמפורסמת שבהן היא טורנדו רוסיני - אומצת פילה בקר צלויה עם פרוסת כבד אווז בתוספת ציר בקר. לפי המסופר, רוסיני עצמו המציא את המנה הזו. כך לפחות סיפרתי לבת-זוגי בעודנו יושבים במסעדת בשרל'ה ובוחנים את התפריט.
כשהמלצרית בבשרל'ה סיפרה לנו שפרט לתפריט העסקי הרגיל (59 שקל) והיקר (89 שקל) ויש גם מנה מיוחדת (ויקרה יותר) של פילה רוסיני, שזה בעצם
סטייק פילה עבה ועליו כבד אווז. זוגתי הבהירה לי חד-משמעית שאותה לא מעניין המחיר (99 שקל) או ההתנגדות העקרונית להליך פיטום האווזים. אני שתקתי, וכמעט מבויש הזמנתי לה את הרוסיני שלה, ולי דג פילה מושט שנצלה עם ירקות (59 שקל לעסקית)
בשרל'ה זה מקום של בשר. יש בו דגים, הוא גם מציע סלטים לא רעים, אבל הוא מקום של בשר, וזוגתי היא קרניבורית אמיתית. בבשרל'ה היא הודיעה לי שכפי שברומא נהג כרומאי, בבשרל'ה נהג כחובב בשר.
עד שהעיקריות הגיעו קיבלנו במסגרת העסקית מבחר סביר של סלטים שהוגדרו כים-תיכוניים, אבל אני הייתי מגדיר אותם פשוט כמזרחיים - חומוס, טחינה, חצילים בטחינה, חצילים מטוגנים, גזר, טבולה, מטבוחה, פלפלים חריפים אש קלויים וכמובן כרוב. אותו ליין סלטים שכל מסעדה מזרחית רגילה מציעה פלוס לחם טרי מהתנור, מהסוג שגורם לך להיזהר שלא להתמלא ולא לשבוע הרבה לפני שהעיקריות מגיעות.
העסקית כוללת גם שתייה קלה – מיץ תפוזים או לימונדה - אבל כשהתברר לנו שאת המיצים למרבה הצער לא סוחטים במקום העדפנו להוסיף עוד 10 שקל ולשדרג את השתייה לבירה קרלסברג קרה, שהולכת נפלא עם בשר.
רגע לפני ששבענו מהסלטים הגיעו העיקריות. אני קיבלתי שתי חתיכות פילה מושט שנצלו עם ירקות, ואחרי סחיטת חצי לימון לא הייתי צריך דבר מעבר לכך. כתוספת בחרתי בשעועית ירוקה שהייתה מוצלחת למדי, לא מבושלת מדי, לא רכה מדי, מתובלת בשוםובפלפל שחור גרוס. מה שקיבלתי תמורת 59 שקל היה מעל ומעבר.
זוגתי אמנם שילמה הרבה יותר, 99 שקל, אבל גם היא לא הצטעררה לרגע על כך. היא קיבלה למעשה סוג של שתי מנות עיקריות שיכולות להשביע בנקל שני אנשים רעבים. במחבת לוהטת הוגש לה סטייק פילה של כ-200 גרם, קטן אבל עבה, מדמם ועסיסי, ועליו הונח נתח של כ-100גרם כבד אווז. לצד המנה היא הזמינה כתוספת ירקות קלויים, וקיבלה פלפל, בטטה, קישוא, עגבנייה ובצל שניצלו על הגריל.
בעודי משנורר לה מהתוספות הטובות שלה (קונטרה לשעועית שלי שהיא חיסלה את מרביתה) החלה זוגתי בחגיגת בשרים. אז נכון שכבד אווז זה ממש לא בריא, ונכון שפיטום האווזים נאסר, ונכון שבתי המשפט פועלים במשנה מרץ נגד התופעה, ונכון שזה מזעזע ונוראי, אבל כפי שזוגתי הטובה אומרת: "עם כל הכבוד לכולסטרול ולאידיאולוגיה ולנושא הפיטום, עדיין אין שום מנה, אבל שום מנה, שתהיה טעימה יותר מכבד אווז".
אחרי שהיא סיימה את כבד האווז, היא עברה לסטייק, נלחמה איתו בגבורה, פה ושם נעזרה בשלוק בירה ארוך כדי להתמודד, ובסוף היא חיסלה את רוב ארוחתה.
בשורה התחתונה, אני נהניתי, זוגתי נהנתה מאוד, החשבון לשתי עסקיות עם שדרוג של בירה אחת הגיע ל-168 שקל - לא יקר במיוחד - ולטענת זוגתי זו הייתה ארוחת הבשרים הכי טובה שהיא אכלה מאז שאנחנו ביחד.
מסעדת בשרל'ה
קניון קסטרא, חיפה
מסעדת בשרל'ה - ארוחת בשרים בלתי נשכחת
ליאור פרי
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4396635,00.html
כתבנו וזוגתו הלכו לאכול במסעדת בשרל'ה שבחיפה. הוא הזמין דג פילה מושט משובח שנצלה עם ירקות. היא התעלמה מהמחיר הכספי הגבוה ומתהליך הפיטום האכזרי והזמינה פילה רוסיני. אבל בסוף שניהם יצאו מרוצים להפליא
פורסם: 26.06.13, 07:59
המלחין הצרפתי רוסיני בן המאה ה-18 היה ידוע כנהנתן ואוהב חיים, וחלק מפרסומו קשור לפן הגסטסרונומי. מנות אוכל משובחות מהמטבח הצרפתי נקראות על שמו, והמפורסמת שבהן היא טורנדו רוסיני - אומצת פילה בקר צלויה עם פרוסת כבד אווז בתוספת ציר בקר. לפי המסופר, רוסיני עצמו המציא את המנה הזו. כך לפחות סיפרתי לבת-זוגי בעודנו יושבים במסעדת בשרל'ה ובוחנים את התפריט.
כשהמלצרית בבשרל'ה סיפרה לנו שפרט לתפריט העסקי הרגיל (59 שקל) והיקר (89 שקל) ויש גם מנה מיוחדת (ויקרה יותר) של פילה רוסיני, שזה בעצם
סטייק פילה עבה ועליו כבד אווז. זוגתי הבהירה לי חד-משמעית שאותה לא מעניין המחיר (99 שקל) או ההתנגדות העקרונית להליך פיטום האווזים. אני שתקתי, וכמעט מבויש הזמנתי לה את הרוסיני שלה, ולי דג פילה מושט שנצלה עם ירקות (59 שקל לעסקית)
בשרל'ה זה מקום של בשר. יש בו דגים, הוא גם מציע סלטים לא רעים, אבל הוא מקום של בשר, וזוגתי היא קרניבורית אמיתית. בבשרל'ה היא הודיעה לי שכפי שברומא נהג כרומאי, בבשרל'ה נהג כחובב בשר.
עד שהעיקריות הגיעו קיבלנו במסגרת העסקית מבחר סביר של סלטים שהוגדרו כים-תיכוניים, אבל אני הייתי מגדיר אותם פשוט כמזרחיים - חומוס, טחינה, חצילים בטחינה, חצילים מטוגנים, גזר, טבולה, מטבוחה, פלפלים חריפים אש קלויים וכמובן כרוב. אותו ליין סלטים שכל מסעדה מזרחית רגילה מציעה פלוס לחם טרי מהתנור, מהסוג שגורם לך להיזהר שלא להתמלא ולא לשבוע הרבה לפני שהעיקריות מגיעות.
העסקית כוללת גם שתייה קלה – מיץ תפוזים או לימונדה - אבל כשהתברר לנו שאת המיצים למרבה הצער לא סוחטים במקום העדפנו להוסיף עוד 10 שקל ולשדרג את השתייה לבירה קרלסברג קרה, שהולכת נפלא עם בשר.
רגע לפני ששבענו מהסלטים הגיעו העיקריות. אני קיבלתי שתי חתיכות פילה מושט שנצלו עם ירקות, ואחרי סחיטת חצי לימון לא הייתי צריך דבר מעבר לכך. כתוספת בחרתי בשעועית ירוקה שהייתה מוצלחת למדי, לא מבושלת מדי, לא רכה מדי, מתובלת בשוםובפלפל שחור גרוס. מה שקיבלתי תמורת 59 שקל היה מעל ומעבר.
זוגתי אמנם שילמה הרבה יותר, 99 שקל, אבל גם היא לא הצטעררה לרגע על כך. היא קיבלה למעשה סוג של שתי מנות עיקריות שיכולות להשביע בנקל שני אנשים רעבים. במחבת לוהטת הוגש לה סטייק פילה של כ-200 גרם, קטן אבל עבה, מדמם ועסיסי, ועליו הונח נתח של כ-100גרם כבד אווז. לצד המנה היא הזמינה כתוספת ירקות קלויים, וקיבלה פלפל, בטטה, קישוא, עגבנייה ובצל שניצלו על הגריל.
בעודי משנורר לה מהתוספות הטובות שלה (קונטרה לשעועית שלי שהיא חיסלה את מרביתה) החלה זוגתי בחגיגת בשרים. אז נכון שכבד אווז זה ממש לא בריא, ונכון שפיטום האווזים נאסר, ונכון שבתי המשפט פועלים במשנה מרץ נגד התופעה, ונכון שזה מזעזע ונוראי, אבל כפי שזוגתי הטובה אומרת: "עם כל הכבוד לכולסטרול ולאידיאולוגיה ולנושא הפיטום, עדיין אין שום מנה, אבל שום מנה, שתהיה טעימה יותר מכבד אווז".
אחרי שהיא סיימה את כבד האווז, היא עברה לסטייק, נלחמה איתו בגבורה, פה ושם נעזרה בשלוק בירה ארוך כדי להתמודד, ובסוף היא חיסלה את רוב ארוחתה.
בשורה התחתונה, אני נהניתי, זוגתי נהנתה מאוד, החשבון לשתי עסקיות עם שדרוג של בירה אחת הגיע ל-168 שקל - לא יקר במיוחד - ולטענת זוגתי זו הייתה ארוחת הבשרים הכי טובה שהיא אכלה מאז שאנחנו ביחד.
מסעדת בשרל'ה
קניון קסטרא, חיפה
יקיר אלקריב - על מסעדת WEST באשדוד
אולי סוף סוף ידיעות יצליחו למצוא לעצמם מבקר מסעדות נורמאלי (או שיחזירו סוף סוף את גיל חובב).
מה יהיה עם מגיפת השמות הלועזיים הפרובנציאלית הזו
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4394137,00.html
מערבה מכאן: טעים בווסט
היא כשרה ולא קופצת מעל הפופיק: מסעדת "אנדיב" של השף גיא פרץ במלון ווסט החדש באשדוד מעניקה תמורה טובה לכסף. הנוף לים העניק ליקיר אלקריב פיצוי על האיחור בהגשת המנות העיקריות
יקיר אלקריב
פורסם: 19.06.13, 11:01
מסעדה חדשה באשדוד היא תמיד סיבה טובה לנסיעה קצרה דרומה. העיר הזו מתפתחת במהירות כה גבוהה, שגם אם אתה מבקר בה לעתים קרובות נדמה שבכל פעם אתה מגיע לעיר אחרת.
הפעם הגענו ל-"אנדיב", המסעדה החדשה של השף גיא פרץ במלון ווסט, גם הוא חדש, השוכן בחלקו הצפוני של החוף. אחרי "גספאצ'ו" באשקלון ו-"קונפי" בחיפה, פרץ פיתח בשנים האחרונות התמחות בהרצת מסעדות כשרות במתחמי מלונות בפריפריה, תוך הימנעות מהתמודדות בשוק התל אביבי הצפוף.
היינו שניים והגענו למקום בשעת צהריים באחד מימי אמצע השבוע. גילינו מסעדה המעוצבת בהידור מאופק, עם מפות צחורות וכוסות יין גבוהות על השולחנות.
מהחלונות הגדולים הפונים מערבה אל הטיילת הים נשקף במלוא הדרו. עיון בתפריט גילה שמדובר במסעדת שף ים תיכונית, עם אגף בשרים מפותח במיוחד. בספרו "ספר הבשר" (הוצאת "קוראים,(" פרץ כבר העיד על היותו בן לשושלת קצבים והצהיר על חיבתו לנתחי בשר שומניים בעלי טעמים עזים.
כיוון שהגענו בצהריים, בחרנו בשתי ארוחות עסקיות שמחירן נקבע על פי מחיר המנה העיקרית והן כוללות גם כוס יין או בירה. לארוחה הראשונה בחרנו סטייק אנגוס 129) שקל) ולשנייה באסאדו 98) שקל.( מבין הראשונות בחרנו סביצ'ה ומנה שכונתה כאן "חציל אנדלוסי." עוד לפני הראשונות הוגש לנו לחם הבית בליווי כמה מטבלים: טפאנד, רסק פלפלים, טחינה לבנה ושיני שום שנאפו בקליפתן.
הסביצ'ה היא מנת פתיחה שכל תכליתה להקרין רעננות ימית, הצורבת בעדינות את החך ומעירה אותו לקראת הבאות. כאן היו אלה נתחי בס שנכבשו ברוטב לימוני עדין והוגשו על מצע של קרח מרוסק עם רסיסי בצל סגול, כוסברה ופרוסות צנונית.
במנה השנייה החציל נקלה, נחלץ מקליפתו והוגש על צלחת חרס שחורה מעוטר בשבבי שום ולצידו שלושה פסי צבע עזים: הצהוב היה מיצוי מעולה של לימון כבוש, האדום - קרם אריסה והירוק רסק של פלפלים ירוקים. יחד עם הלחם הטעים שהוגש חם והמטבלים, ההכנה לקראת המנות העיקריות הייתה טובה מאוד.
ואלה - אם כבר מדברים על זה - איחרו מאוד להגיע. רק אחרי המתנה ארוכה קיבלנו שוב שתי צלחות חרס שחורות ועליהן הבשר. האנגוס הוא זן של בקר שמוצאו בסקוטלנד. היום הוא מגודל, כמו רוב הבשר המגיע לארץ, בדרום אמריקה. בשנים האחרונות ישנו גם עדר קטן שמתפתח אצלנו בגולן. הנתח, לא גדול אבל רך ועסיסי מאוד, הוגש ולצידו קערית של תפודים אפויים, והזכיר לנו את ניחוחו הבשרי המיוחד של העגל הזה.
המנה השנייה הייתה קצת פחות מוצלחת. הכוונה באסאדו (בספרדית: צלוי) היא בדרך כלל לשדרת צלעות בקר הנחתכות לרוחב ונצלות על האש. פה אוכלים לא רק את בשר הצלע, אלא מכרסמים בחדווה את כל נקודות המפגש המעניינות הנוצרות בין הבשר, השומן והעצם.
הבעיה הייתה רוטב ברביקיו מעובה שכיסה את הנתחים ופגם בהנאה מטעמם האמיתי. רוטב על בשר הוא כמו איפור כבד מדי; יותר משהוא משביח, הוא מעורר חשד.
על קינוחים ויתרנו, ולא רק מפני שמדובר במסעדה כשרה המחויבת לקינוחי פרווה. יחד עם עוד כוס קברנה של ברקן, שתומחרה ב־35 שקלים, שילמנו 300 שקל כולל שירות על ארוחה טובה שנתנה תמורה הולמת למחירה.
אנדיב, מלון ווסט, הטיילת ,21 חוף לידו. .073-2866866 המסעדה כשרה וסגורה בשבת.
אולי סוף סוף ידיעות יצליחו למצוא לעצמם מבקר מסעדות נורמאלי (או שיחזירו סוף סוף את גיל חובב).
מה יהיה עם מגיפת השמות הלועזיים הפרובנציאלית הזו
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4394137,00.html
מערבה מכאן: טעים בווסט
היא כשרה ולא קופצת מעל הפופיק: מסעדת "אנדיב" של השף גיא פרץ במלון ווסט החדש באשדוד מעניקה תמורה טובה לכסף. הנוף לים העניק ליקיר אלקריב פיצוי על האיחור בהגשת המנות העיקריות
יקיר אלקריב
פורסם: 19.06.13, 11:01
מסעדה חדשה באשדוד היא תמיד סיבה טובה לנסיעה קצרה דרומה. העיר הזו מתפתחת במהירות כה גבוהה, שגם אם אתה מבקר בה לעתים קרובות נדמה שבכל פעם אתה מגיע לעיר אחרת.
הפעם הגענו ל-"אנדיב", המסעדה החדשה של השף גיא פרץ במלון ווסט, גם הוא חדש, השוכן בחלקו הצפוני של החוף. אחרי "גספאצ'ו" באשקלון ו-"קונפי" בחיפה, פרץ פיתח בשנים האחרונות התמחות בהרצת מסעדות כשרות במתחמי מלונות בפריפריה, תוך הימנעות מהתמודדות בשוק התל אביבי הצפוף.
היינו שניים והגענו למקום בשעת צהריים באחד מימי אמצע השבוע. גילינו מסעדה המעוצבת בהידור מאופק, עם מפות צחורות וכוסות יין גבוהות על השולחנות.
מהחלונות הגדולים הפונים מערבה אל הטיילת הים נשקף במלוא הדרו. עיון בתפריט גילה שמדובר במסעדת שף ים תיכונית, עם אגף בשרים מפותח במיוחד. בספרו "ספר הבשר" (הוצאת "קוראים,(" פרץ כבר העיד על היותו בן לשושלת קצבים והצהיר על חיבתו לנתחי בשר שומניים בעלי טעמים עזים.
כיוון שהגענו בצהריים, בחרנו בשתי ארוחות עסקיות שמחירן נקבע על פי מחיר המנה העיקרית והן כוללות גם כוס יין או בירה. לארוחה הראשונה בחרנו סטייק אנגוס 129) שקל) ולשנייה באסאדו 98) שקל.( מבין הראשונות בחרנו סביצ'ה ומנה שכונתה כאן "חציל אנדלוסי." עוד לפני הראשונות הוגש לנו לחם הבית בליווי כמה מטבלים: טפאנד, רסק פלפלים, טחינה לבנה ושיני שום שנאפו בקליפתן.
הסביצ'ה היא מנת פתיחה שכל תכליתה להקרין רעננות ימית, הצורבת בעדינות את החך ומעירה אותו לקראת הבאות. כאן היו אלה נתחי בס שנכבשו ברוטב לימוני עדין והוגשו על מצע של קרח מרוסק עם רסיסי בצל סגול, כוסברה ופרוסות צנונית.
במנה השנייה החציל נקלה, נחלץ מקליפתו והוגש על צלחת חרס שחורה מעוטר בשבבי שום ולצידו שלושה פסי צבע עזים: הצהוב היה מיצוי מעולה של לימון כבוש, האדום - קרם אריסה והירוק רסק של פלפלים ירוקים. יחד עם הלחם הטעים שהוגש חם והמטבלים, ההכנה לקראת המנות העיקריות הייתה טובה מאוד.
ואלה - אם כבר מדברים על זה - איחרו מאוד להגיע. רק אחרי המתנה ארוכה קיבלנו שוב שתי צלחות חרס שחורות ועליהן הבשר. האנגוס הוא זן של בקר שמוצאו בסקוטלנד. היום הוא מגודל, כמו רוב הבשר המגיע לארץ, בדרום אמריקה. בשנים האחרונות ישנו גם עדר קטן שמתפתח אצלנו בגולן. הנתח, לא גדול אבל רך ועסיסי מאוד, הוגש ולצידו קערית של תפודים אפויים, והזכיר לנו את ניחוחו הבשרי המיוחד של העגל הזה.
המנה השנייה הייתה קצת פחות מוצלחת. הכוונה באסאדו (בספרדית: צלוי) היא בדרך כלל לשדרת צלעות בקר הנחתכות לרוחב ונצלות על האש. פה אוכלים לא רק את בשר הצלע, אלא מכרסמים בחדווה את כל נקודות המפגש המעניינות הנוצרות בין הבשר, השומן והעצם.
הבעיה הייתה רוטב ברביקיו מעובה שכיסה את הנתחים ופגם בהנאה מטעמם האמיתי. רוטב על בשר הוא כמו איפור כבד מדי; יותר משהוא משביח, הוא מעורר חשד.
על קינוחים ויתרנו, ולא רק מפני שמדובר במסעדה כשרה המחויבת לקינוחי פרווה. יחד עם עוד כוס קברנה של ברקן, שתומחרה ב־35 שקלים, שילמנו 300 שקל כולל שירות על ארוחה טובה שנתנה תמורה הולמת למחירה.
אנדיב, מלון ווסט, הטיילת ,21 חוף לידו. .073-2866866 המסעדה כשרה וסגורה בשבת.
גם את זה כתבו... יומנגוס בכותרות:
אמנם לא ביקורת "מסודרת", אבל בכל זאת... לא כדאי שיתפספס:
http://www.haaretz.co.il/gallery/recipes/1.2056243
אינני נמנע על מעריציה המושבעים של יומנגוס. קטלתי אותם בנושא ההמבורגר האוסטרי שהיה יבש ובלתי אכיל, ובעיקר בנושא הבירה שהפסיקה לזרום בברזים והחזרזיר שביטל את השתתפותו בחגיגה עקב לחץ בלתי מתון של השכנים (מעניין שכפיה דתית של חרדים מקפיצה את כולם מהכסאות, אבל למוסלמים זה מותר ומובן מאליו...). אני בהחלט חושב שיש להם עוד הרבה עבודה על המוצר, שבבסיסו הוא די טוב אבל דורש קצת "פיין טיונינג" (ראבאק, תקלפו את התפוחי אדמה של הצ'יפס!!).
גם האוכל לא בדיוק זיל הזול, בהחלט לא המקום לחטוף משהו מהיר ולא ביוקר.
מה שאני בהחלט אוהב אצלם היא הגישה המקורית, הבלתי מפונפנת ועם זאת האדיבה והקשובה. כיף לשבת אצלם, גם אם זה לא ממש ממש נוח וקצת צפוף ורועש. אני די בטוח שעם גישה כזו הם ישכילו לעשות נפלאות במקום החדש שאליו הם אוטוטו עוברים, במתחם הקניות של רופין על חורבות הבורגראנץ' המזוויע. במצבו הקולינארי העגום של עמק חפר, כל יוזמה שכזו צריכה לקבל לפי דעתי את מלוא הפירגון, והלוואי שהם ימשיכו להיות הצלחה, ישמרו על הטעון שימור וישכילו לשפר את הטעון שיפור.
יומנגוס - ב ה צ ל ח ה ! ! !
אמנם לא ביקורת "מסודרת", אבל בכל זאת... לא כדאי שיתפספס:
http://www.haaretz.co.il/gallery/recipes/1.2056243
אינני נמנע על מעריציה המושבעים של יומנגוס. קטלתי אותם בנושא ההמבורגר האוסטרי שהיה יבש ובלתי אכיל, ובעיקר בנושא הבירה שהפסיקה לזרום בברזים והחזרזיר שביטל את השתתפותו בחגיגה עקב לחץ בלתי מתון של השכנים (מעניין שכפיה דתית של חרדים מקפיצה את כולם מהכסאות, אבל למוסלמים זה מותר ומובן מאליו...). אני בהחלט חושב שיש להם עוד הרבה עבודה על המוצר, שבבסיסו הוא די טוב אבל דורש קצת "פיין טיונינג" (ראבאק, תקלפו את התפוחי אדמה של הצ'יפס!!).
גם האוכל לא בדיוק זיל הזול, בהחלט לא המקום לחטוף משהו מהיר ולא ביוקר.
מה שאני בהחלט אוהב אצלם היא הגישה המקורית, הבלתי מפונפנת ועם זאת האדיבה והקשובה. כיף לשבת אצלם, גם אם זה לא ממש ממש נוח וקצת צפוף ורועש. אני די בטוח שעם גישה כזו הם ישכילו לעשות נפלאות במקום החדש שאליו הם אוטוטו עוברים, במתחם הקניות של רופין על חורבות הבורגראנץ' המזוויע. במצבו הקולינארי העגום של עמק חפר, כל יוזמה שכזו צריכה לקבל לפי דעתי את מלוא הפירגון, והלוואי שהם ימשיכו להיות הצלחה, ישמרו על הטעון שימור וישכילו לשפר את הטעון שיפור.
יומנגוס - ב ה צ ל ח ה ! ! !
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.