YossihNew
Well-known member
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/yokra13749307
הכוכבת הצעירה עברה לגור עם מפוני בארי: "לא הייתי מחוברת לזהות שלי כישראלית, עכשיו אני מחויבת אליה"
כמו הרבה שחקנים אחרים, גם נטע רוט הגיעה למלון מפוני בארי בים המלח. בניגוד אליהם, היא לא עזבה. שלושה חודשים אחרי, עם חדר משלה בקומה ה-17, מספרת כוכבת סדרת הילדים "לבד בבית" איך זה שהיא לא מתגעגעת לתל-אביב, ומה קרה כשהדוד, יאיר לפיד, בא לבקר. החברות החדשות מהקיבוץ, בהן אופיר שרעבי שאביה יוסי חטוף בעזה, מסבירות למה מדובר בחיבור לחיים.
התיק הקטן שנטע רוט הביאה איתה כשנסעה יום אחרי 7 באוקטובר למלון של מפוני קיבוץ בארי בים המלח, יכול להעיד שכל מה שהתרחש אחר כך היה מקרי בהחלט. שלושה חודשים שברובם התגוררה שם, צמודה לילדים. "הייתי כמו כולנו בחוסר אונים ובחרדה ופירסמתי בשבת פוסט בפייסבוק: 'אם יש הורים שהילדים שלהם רוצים לדבר עם מיקה צור ‑ הדמות שאני משחקת ב'לבד בבית' ‑ תתקשרו אליי בפייס-טיים'", היא משחזרת. "ואז, ביום ראשון, הבמאי תום ווליניץ כתב לי שבת הזוג שלו נוסעת למלון של מפונים, ופשוט קפצתי לאוטו. כבר יצא לי להתנדב בעבר, להגיע לבתי חולים ולשמח ילדים, וחשבתי שגם הפעם אסע ואחזור. אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא חוזרת הביתה".
מה הייתה הסיטואציה שאליה הגעת?
"ביום הראשון שלי שם, ילדה בשם אלה, בערך בת שמונה, ראתה אותי וצעקה 'מיקה צור!' לקחה לי את היד וגררה אותי לשאר הילדים. ראיתי שיש לה נעליים ורודות תואמות לשל עוד ילדה ואמרתי לה, 'איזה נעליים יפות יש לכן'. והיא עונה לי, 'נכון, קיבלנו אותן מהמלון כי ברחנו מהמחבלים מהר. ולי עדיין יש זכוכיות, כי רצתי יחפה'. זה הדבר הראשון ששמעתי שם".
איך בכלל מתחילים לדבר איתם על מה שקרה?
"כשהגעתי חילקו אותם לקבוצות לפי גיל. אמא שלי הדריכה אותי לפני הנסיעה ש'מה שאת לא עושה, אל תשאלי אותם איך אתם מרגישים', כי בסיום אירוע כזה צריך להבין מיד שהוא הסתיים, ושהם כבר לא בקיבוץ אלא במקום חדש, ולא להחזיר אותם למה שקרה. ואז הגיעה מישהי שפתחה מעגל שיח עם הילדים, ואמרה להם, 'כל אחד יגיד מעכשיו את השם שלו ואיך הוא מרגיש. אני למשל מרגישה כמו פיתה שרופה'. אחד הילדים אמר לה, 'לא, אנחנו לא עושים את זה'. באותו היום התקשרתי להורים שלי, פסיכולוגים שניהם, שהגיעו למחרת. הילדים האלה יצטרכו מעטפת טיפולית לכל החיים, במימון המדינה".
הכוכבת הצעירה עברה לגור עם מפוני בארי: "לא הייתי מחוברת לזהות שלי כישראלית, עכשיו אני מחויבת אליה"
כמו הרבה שחקנים אחרים, גם נטע רוט הגיעה למלון מפוני בארי בים המלח. בניגוד אליהם, היא לא עזבה. שלושה חודשים אחרי, עם חדר משלה בקומה ה-17, מספרת כוכבת סדרת הילדים "לבד בבית" איך זה שהיא לא מתגעגעת לתל-אביב, ומה קרה כשהדוד, יאיר לפיד, בא לבקר. החברות החדשות מהקיבוץ, בהן אופיר שרעבי שאביה יוסי חטוף בעזה, מסבירות למה מדובר בחיבור לחיים.
התיק הקטן שנטע רוט הביאה איתה כשנסעה יום אחרי 7 באוקטובר למלון של מפוני קיבוץ בארי בים המלח, יכול להעיד שכל מה שהתרחש אחר כך היה מקרי בהחלט. שלושה חודשים שברובם התגוררה שם, צמודה לילדים. "הייתי כמו כולנו בחוסר אונים ובחרדה ופירסמתי בשבת פוסט בפייסבוק: 'אם יש הורים שהילדים שלהם רוצים לדבר עם מיקה צור ‑ הדמות שאני משחקת ב'לבד בבית' ‑ תתקשרו אליי בפייס-טיים'", היא משחזרת. "ואז, ביום ראשון, הבמאי תום ווליניץ כתב לי שבת הזוג שלו נוסעת למלון של מפונים, ופשוט קפצתי לאוטו. כבר יצא לי להתנדב בעבר, להגיע לבתי חולים ולשמח ילדים, וחשבתי שגם הפעם אסע ואחזור. אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא חוזרת הביתה".
מה הייתה הסיטואציה שאליה הגעת?
"ביום הראשון שלי שם, ילדה בשם אלה, בערך בת שמונה, ראתה אותי וצעקה 'מיקה צור!' לקחה לי את היד וגררה אותי לשאר הילדים. ראיתי שיש לה נעליים ורודות תואמות לשל עוד ילדה ואמרתי לה, 'איזה נעליים יפות יש לכן'. והיא עונה לי, 'נכון, קיבלנו אותן מהמלון כי ברחנו מהמחבלים מהר. ולי עדיין יש זכוכיות, כי רצתי יחפה'. זה הדבר הראשון ששמעתי שם".
איך בכלל מתחילים לדבר איתם על מה שקרה?
"כשהגעתי חילקו אותם לקבוצות לפי גיל. אמא שלי הדריכה אותי לפני הנסיעה ש'מה שאת לא עושה, אל תשאלי אותם איך אתם מרגישים', כי בסיום אירוע כזה צריך להבין מיד שהוא הסתיים, ושהם כבר לא בקיבוץ אלא במקום חדש, ולא להחזיר אותם למה שקרה. ואז הגיעה מישהי שפתחה מעגל שיח עם הילדים, ואמרה להם, 'כל אחד יגיד מעכשיו את השם שלו ואיך הוא מרגיש. אני למשל מרגישה כמו פיתה שרופה'. אחד הילדים אמר לה, 'לא, אנחנו לא עושים את זה'. באותו היום התקשרתי להורים שלי, פסיכולוגים שניהם, שהגיעו למחרת. הילדים האלה יצטרכו מעטפת טיפולית לכל החיים, במימון המדינה".
ולמה לא חזרת הביתה, בעצם?
"הלילה שבו נשארתי שם וישנתי בחדר עם הבנות מודחק לי קצת. אני זוכרת רק שנערה מהממת בת 13 פשוט ביקשה שאשאר לישון איתה. ונשארתי".
הראיון עם רוט (22) נערך בדרך המפותלת חזרה לתל-אביב מים המלח, אחרי שסגרה עוד שבוע במלון דיוויד, שם כבר יש לה חדר משלה בקומה 17 שצופה לכל רצועת החוף. כשהגענו, היא שידכה תמונות של חטופי בארי בעמדה בכניסת המלון, מברכת לשלום את מי שחולף על פניה.
רוט של לפני המלחמה היא שחקנית עם הספק מרהיב לגילה הצעיר, בסדרות ילדים כמו "פלמ"ח" ו"לבד בבית", תפקידים בתיאטרון גשר ובסרט של אבי נשר "תמונת ניצחון" ומחזה שכתבה בגיל 16 ועלה בפרינג' ובתיאטרון אורנה פורת. להגיד שהיא טוטאלית זה מובן מאליו, ואם המציאות לא הייתה דרמה שאיש לא יכול לכתוב, בטח הייתה עוברת לגור שלושה חודשים בקיבוץ רק כדי להתכונן לקראת תפקיד חדש. אבל מאז שהחיים הם פאודה וכל האמנים במדינה נקראים לשמח ולהצחיק, רוט ירדה דרומה לזמן בלתי מוגדר. בשלושת השבועות הראשונים ששהתה שם, לפני שהיה סידור דמוי בית ספר לילדים, היא מספרת על ימים שלמים מהבוקר עד הלילה שהעבירה איתם. "יש לי טייפקאסט קבוע בסדרות של האחות הגדולה וזה מה שהייתי גם כאן. לפני שפגשתי את אנשי בארי הייתי מכורה לעבודה. היו לי את הקצת חברים שלי, המשפחה, אבל בעיקר המשחק והכתיבה. זה עדיין חשוב לי עכשיו, אבל יש רגעים שאני אומרת לעצמי, 'אולי אחיה ככה את החיים?'"
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"אחרי ארבע שנים ששיחקתי בגשר בהצגה 'מי כמוני', במוצאי שבת הייתה אמורה להיות הפרמיירה עם השחקנית רומי אבירם בתפקיד שלי. ראיתי טלוויזיה והבנתי שזה כבר לא יקרה. עזבתי את התיאטרון, כדי לנסוע לאנגליה. מירי מסיקה קישרה אותי בנדיבות אין קץ לסוכנות שלה בלונדון, פשוט שלחה להם שואו־ריל שלי והם קבעו איתי פגישה. אמרתי לעצמי שהנה אני עוברת ללונדון, שחקנית צעירה ונרקיסיסטית במסע לשנות את חייה. קאט ל-7 באוקטובר".
היה לך קשר לעוטף קודם?
"לא הכרתי את בארי ולא את האזור, הייתי תל-אביבית בועתית. בדיעבד, זה לא נראה לי חינני, אבל לא הייתי מחוברת במיוחד לזהות שלי כישראלית. עד עכשיו. פתאום אני מרגישה מחויבת אליה".
מה למעשה תפקידך בכוח?
"אני לא חלק מהצוות הטיפולי, אני חברה של כולם ומשחקת עם הילדים. לא ידעתי מה אני עושה בדיוק, עד שהגיעו לכאן ליצנים להופעה ואחד הילדים לקח מהם את הכובע ושם אותו עליי. ואז הבנתי שזה תפקידי".
לא כולם הבינו מיד את המחויבות ואת ההתמסרות שלה לתפקיד החדש. "בסופ"ש הראשון שלי בבית, ההורים שלי הכריחו אותי ללכת למטפלת כדי שתכריח אותי לחזור הביתה. היא אמרה לי משהו חשוב, 'לא תוכלי לעזור אם תהיי שם יותר מדי. את צריכה ליצור איזושהי הפרדה'".
היא האמינה שאת בסוג של הזדהות-יתר?
"בהתחלה הרגיש לי שלא, אבל היו דברים ששמעתי מהילדים בשיחות שבטוח שלא הוכשרתי לשמוע. מהר מאוד עשיתי לעצמי חוק שאני לא בוכה לידם, אני סופגת".
שזה קצת לגלגל את כל המטען הרגשי הזה לכיוונך, טראומה משנית שעשוי לחוות מי שנמצא בקשר קרוב עם שורד הטראומה.
"לא חושבת שטראומה זה משהו שאפשר לגלגל, זה לא כדור. יש אשמת ניצולים בין המפונים, כל אחד חושב לעצמו, 'הוא חטף יותר קשה ממני', ובגלל ששכנעתי אותם שאין מה להרגיש אשמים, גם אני לא מרגישה ככה. אני בעיקר לא רוצה להתרגל למצב הלא-נורמלי שאנחנו נמצאים בו, לזה שיש עדיין ישראלים בעזה. הייתי בהלוויה של המשפחה של אלי שרעבי ‑ אבא שלא היה בהלוויה של אשתו ושל הבנות שלו כי הוא חטוף. מה זה העולם הדפוק הזה?"
חוץ מההורים הפסיכולוגים, הבאת למלון גם את דוד שלך, ראש האופוזיציה, יאיר לפיד.
"גם הוא יזם את זה וגם אני ואמא. הוא באמת איש טוב שעושה את המקסימום מהמקום שבו הוא נמצא. הוא היה מהאנשים היחידים שהתריעו על המצב הביטחוני במסיבת עיתונאים לפני מה שקרה. לא הייתי במפגש שלו עם המבוגרים של הקיבוץ, אני נמצאת עם הילדים. הוא בא נדמה לי בשבוע השני, כשהתחילו להגיע שמות הנרצחים והתחלנו לצאת להלוויות".
ואת חולקת איתם גם את הרגעים האלה?
"הייתי בהרבה רגעי בשורה ובהלוויה של ליאן, נויה ויהל שרעבי, האישה והבנות של אלי. בדרך להלוויה הכרתי את תום הנד, בימים שהתאבל על הבת שלו, אמילי, כי חשב שהיא לא בין החיים".
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"אחרי ארבע שנים ששיחקתי בגשר בהצגה 'מי כמוני', במוצאי שבת הייתה אמורה להיות הפרמיירה עם השחקנית רומי אבירם בתפקיד שלי. ראיתי טלוויזיה והבנתי שזה כבר לא יקרה. עזבתי את התיאטרון, כדי לנסוע לאנגליה. מירי מסיקה קישרה אותי בנדיבות אין קץ לסוכנות שלה בלונדון, פשוט שלחה להם שואו־ריל שלי והם קבעו איתי פגישה. אמרתי לעצמי שהנה אני עוברת ללונדון, שחקנית צעירה ונרקיסיסטית במסע לשנות את חייה. קאט ל-7 באוקטובר".
היה לך קשר לעוטף קודם?
"לא הכרתי את בארי ולא את האזור, הייתי תל-אביבית בועתית. בדיעבד, זה לא נראה לי חינני, אבל לא הייתי מחוברת במיוחד לזהות שלי כישראלית. עד עכשיו. פתאום אני מרגישה מחויבת אליה".
מה למעשה תפקידך בכוח?
"אני לא חלק מהצוות הטיפולי, אני חברה של כולם ומשחקת עם הילדים. לא ידעתי מה אני עושה בדיוק, עד שהגיעו לכאן ליצנים להופעה ואחד הילדים לקח מהם את הכובע ושם אותו עליי. ואז הבנתי שזה תפקידי".
לא כולם הבינו מיד את המחויבות ואת ההתמסרות שלה לתפקיד החדש. "בסופ"ש הראשון שלי בבית, ההורים שלי הכריחו אותי ללכת למטפלת כדי שתכריח אותי לחזור הביתה. היא אמרה לי משהו חשוב, 'לא תוכלי לעזור אם תהיי שם יותר מדי. את צריכה ליצור איזושהי הפרדה'".
היא האמינה שאת בסוג של הזדהות-יתר?
"בהתחלה הרגיש לי שלא, אבל היו דברים ששמעתי מהילדים בשיחות שבטוח שלא הוכשרתי לשמוע. מהר מאוד עשיתי לעצמי חוק שאני לא בוכה לידם, אני סופגת".
שזה קצת לגלגל את כל המטען הרגשי הזה לכיוונך, טראומה משנית שעשוי לחוות מי שנמצא בקשר קרוב עם שורד הטראומה.
"לא חושבת שטראומה זה משהו שאפשר לגלגל, זה לא כדור. יש אשמת ניצולים בין המפונים, כל אחד חושב לעצמו, 'הוא חטף יותר קשה ממני', ובגלל ששכנעתי אותם שאין מה להרגיש אשמים, גם אני לא מרגישה ככה. אני בעיקר לא רוצה להתרגל למצב הלא-נורמלי שאנחנו נמצאים בו, לזה שיש עדיין ישראלים בעזה. הייתי בהלוויה של המשפחה של אלי שרעבי ‑ אבא שלא היה בהלוויה של אשתו ושל הבנות שלו כי הוא חטוף. מה זה העולם הדפוק הזה?"
חוץ מההורים הפסיכולוגים, הבאת למלון גם את דוד שלך, ראש האופוזיציה, יאיר לפיד.
"גם הוא יזם את זה וגם אני ואמא. הוא באמת איש טוב שעושה את המקסימום מהמקום שבו הוא נמצא. הוא היה מהאנשים היחידים שהתריעו על המצב הביטחוני במסיבת עיתונאים לפני מה שקרה. לא הייתי במפגש שלו עם המבוגרים של הקיבוץ, אני נמצאת עם הילדים. הוא בא נדמה לי בשבוע השני, כשהתחילו להגיע שמות הנרצחים והתחלנו לצאת להלוויות".
ואת חולקת איתם גם את הרגעים האלה?
"הייתי בהרבה רגעי בשורה ובהלוויה של ליאן, נויה ויהל שרעבי, האישה והבנות של אלי. בדרך להלוויה הכרתי את תום הנד, בימים שהתאבל על הבת שלו, אמילי, כי חשב שהיא לא בין החיים".
זה היה עניין של להוכיח רצינות, של להראות שאת לא מהאמנים המתחלפים, שאת שם כדי להישאר?
"ישר התברגתי שם, הייתי משהו אחר. יש מתנדבים שהם מסוג 'עלוקות טראומה', הם רק רוצים לשאוב מאיזו התלהבות נרקיסיסטית את הטראומה ואז ללכת. לקח זמן עד שהשטח התנקה מטיפוסים כאלה. היו גם אמנים שהציעו לי, 'בואי נכתוב על זה משהו, בואי נעשה על זה סרט', שסיננתי. פעם, כשקראו לי שחקנית ילדים הייתי מיד מתקנת, 'אבל אני עושה גם תיאטרון, אני גם כותבת', אבל עכשיו תני לי רק ילדים, להיות מיקה צור לנצח".
זיו וקרן אביטבול הן תאומות בנות תשע מבארי, שתיים מבין ארבעה אחים. אנחנו יושבות על ספסל נדנדה בבוקר. מאחור אישה מבוגרת קוראת עיתון לקול רעש של ילדים בחצר מאולתרת שאמורה לתפקד כגן, במתחם החיצוני במלון. קרן פותחת: "כשהיינו תינוקות כבר הופענו בטלוויזיה, באו לצלם את אמא בבית חולים, כי היא ילדה תאומות באמצע מבצע צוק איתן. ההורים שלנו ממש אוהבים את בארי, אמא עבדה בגן בקיבוץ ואז בדפוס. אבא במילואים בצפון".
זיו: "כשיצאנו לטיולי אופניים היינו מגיעות לנקודה שאפשר לראות ממנה את עזה".
פחדתן מהמקום הזה, עזה?
"לא, רק התעצבנו עליהם שהם עושים צבע אדום. לפני זה היו מלחמות של יומיים ותמיד כשזה קרה לקחו אותנו לחיפה. עד 7 באוקטובר, חשבתי שככה זה כל המלחמות. באותו הבוקר שמענו הרבה בומים, דודים שלנו הגיעו לשבת איתנו בממ"ד, שיחקנו יחד ולא פחדתי".
קרן: "זה היה בוקר ממש משעמם, כל הזמן היינו צריכים להיות בממ"ד ולא לזוז ממנו".
זיו: "רק אבא יצא. כשהוא שמע שנכנסו לבית שלנו מחבלים הוא הוציא את האקדח שלו מהכספת. הוא יצא לסלון עם האקדח, היו מחבלים שלא ראיתי אותם, אבל הם ירו למטבח כמעט לתוך התנור, ואבא ירה ואז הם הלכו, הם כנראה חשבו שכבר יש בבית שלנו מחבל אחר".
קרן: ״החיילים שבאו לקחת אותנו אמרו להורים לעצום לנו את העיניים, כי היו גופות על הרצפה, והיה ריח של עשן".
מתי הכרתן את נטע?
זיו: "לפני המלחמה ראינו כל הזמן את 'לבד בבית' ופתאום היא הגיעה למלון. אני זוכרת שזה היה כשעוד חשבנו שאמילי (אמילי הנד, חברתן לכיתה, ט"ג) מתה. קרן הייתה עצובה ואני אכלתי ארוחת בוקר עם הבנות הגדולות יותר".
נטע: "איזה כיף שאמילי חזרה!"
קרן: "ועכשיו היא לא צריכה ללכת לבית ספר, והמורה באה אליה. כיף לה. עשינו איתה פייס-טיים כמה פעמים".
האישה המבוגרת שמאזינה לשיחה מספסל הנדנדה הסמוך, מניחה את העיתון ופונה אלינו, "בנות, לא סיפרתן איך אבא שלכן היה גיבור. כשהמחבלים זרקו לבית ממול רימון, הוא יצא עם האקדח והרים טלפון לשכנה, שהיו איתה חמישה ילדים מגיל שנה עד 13, ואמר לה, 'תרוצו, המחבלים אינם', וכולם רצו בתוך האש וניצלו. שתי דקות אחרי זה, התקרה בבית נפלה והכול נשרף. אבא שלכן הציל את חמשת הילדים, שאני הסבתא שלהם".
הן עוברות ללובי עם ספות עור בשימוש-יתר, ונשכבות שם יחד. "זוכרות איך אחד הילדים זרק סליים לתקרה של המלון?" שואלת אותן רוט. "ולא עזרנו לנקות, ברחנו", הן צוחקות יחד.
זיו: "כשיצאנו לטיולי אופניים היינו מגיעות לנקודה שאפשר לראות ממנה את עזה".
פחדתן מהמקום הזה, עזה?
"לא, רק התעצבנו עליהם שהם עושים צבע אדום. לפני זה היו מלחמות של יומיים ותמיד כשזה קרה לקחו אותנו לחיפה. עד 7 באוקטובר, חשבתי שככה זה כל המלחמות. באותו הבוקר שמענו הרבה בומים, דודים שלנו הגיעו לשבת איתנו בממ"ד, שיחקנו יחד ולא פחדתי".
קרן: "זה היה בוקר ממש משעמם, כל הזמן היינו צריכים להיות בממ"ד ולא לזוז ממנו".
זיו: "רק אבא יצא. כשהוא שמע שנכנסו לבית שלנו מחבלים הוא הוציא את האקדח שלו מהכספת. הוא יצא לסלון עם האקדח, היו מחבלים שלא ראיתי אותם, אבל הם ירו למטבח כמעט לתוך התנור, ואבא ירה ואז הם הלכו, הם כנראה חשבו שכבר יש בבית שלנו מחבל אחר".
קרן: ״החיילים שבאו לקחת אותנו אמרו להורים לעצום לנו את העיניים, כי היו גופות על הרצפה, והיה ריח של עשן".
מתי הכרתן את נטע?
זיו: "לפני המלחמה ראינו כל הזמן את 'לבד בבית' ופתאום היא הגיעה למלון. אני זוכרת שזה היה כשעוד חשבנו שאמילי (אמילי הנד, חברתן לכיתה, ט"ג) מתה. קרן הייתה עצובה ואני אכלתי ארוחת בוקר עם הבנות הגדולות יותר".
נטע: "איזה כיף שאמילי חזרה!"
קרן: "ועכשיו היא לא צריכה ללכת לבית ספר, והמורה באה אליה. כיף לה. עשינו איתה פייס-טיים כמה פעמים".
האישה המבוגרת שמאזינה לשיחה מספסל הנדנדה הסמוך, מניחה את העיתון ופונה אלינו, "בנות, לא סיפרתן איך אבא שלכן היה גיבור. כשהמחבלים זרקו לבית ממול רימון, הוא יצא עם האקדח והרים טלפון לשכנה, שהיו איתה חמישה ילדים מגיל שנה עד 13, ואמר לה, 'תרוצו, המחבלים אינם', וכולם רצו בתוך האש וניצלו. שתי דקות אחרי זה, התקרה בבית נפלה והכול נשרף. אבא שלכן הציל את חמשת הילדים, שאני הסבתא שלהם".
הן עוברות ללובי עם ספות עור בשימוש-יתר, ונשכבות שם יחד. "זוכרות איך אחד הילדים זרק סליים לתקרה של המלון?" שואלת אותן רוט. "ולא עזרנו לנקות, ברחנו", הן צוחקות יחד.
