כתבה מענינת :

[ינוקא1]

כתבה מענינת :

http://alaxon.co.il/article/החיים-הכפולים-של-הנפש/

 

[מגדלאור1]

לא יודעת, לא התחברתי...

 

[ינוקא1]

עם מה , למשל , לא התחברת

 

[מגדלאור1]

משהו בסגנון הכתיבה, ברצף הרעיוני ובהעברת המסר -

מבולבל ולא נגיש לי.
הדברים כשלעצמם מעניינים, אך המעטפת שלהם לא מזמינה ולא ברור (לי) מהו ערכה.

 

[סינבד]

מילים... מילים... מילים...

היה לי מורה בבית ספר שאמר משפט שלקחתי איתי לחיים, הוא אמר: "אם אין לך מה להגיד אתה לא צריך להוכיח את זה במילים".
אחר כך עם השנים למדתי שאם יש לי מה להגיד (ובד"כ יש לי) כדאי לומר זאת בכמה שפחות מילים כדי שהרעיון שאני רוצה להעביר יישאר ברור ככל האפשר.
&nbsp
מי שכתב את הכתבה הזו לא פגש את אותו מורה שלי.

 

[s i s u]

מה קורה לך היום, אתה פשוט מזהיר עם התשובות שלך!

 

[סינבד]

אני תמיד ככה

רק שלפעמים לא רואים את זה

 

[הקוסמת הורודה2]

מאוד שנון ונכון מילים לפעמים נוצרות בפה כדי להוכיח

ולא במטרה להגיד. אם כולם היו מדברים רק כשהיה להם מה להגיד הייתה זרימה טבעית יותר ורגועה של קיום

 

[s i s u]

אם כולם היו אומרים משהו חשוב באמת, היה שקט ביקום

 

[הקוסמת הורודה2]

מה שנכון נכון.

ואת יודעת למה אנשים הכי חמודים כשהם ישנים נכון?...
כי הם מאפשרים שקט... פתאום כשכל הפטפטת והעליהום שלהם שוקע
הם חמודים

 

[חמניה מגורענת]

זה בטח מעניין, אבל אני לא מצליחה לקרוא יותר

משתיים-שלוש שורות בכתבות או ספרים שכתובים בסגנון הזה. פשוט קשה לי.
משהו בסטייל כתיבה הזה מעיף אותי לרפרף ארוכות ולחפש פואנטה ולא להצליח למצוא אותה- ולא בגלל שאין (אולי באמת אין

), אלא בגלל שאני
לא מסוגלת לקרוא את זה.
למה להשתמש בכל כך הרבה מילים גבוהות וניסוחים מתוחכמים כדי להסביר רעיונות פשוטים? זה מפספס את הרעיון והפוך ממני לגמרי.
שתי שורות ואני מתייאשת. מרגישה כמו ילד עם ADHD לפעמים.

 

[הקוסמת הורודה2]

 

[הקוסמת הורודה2]

אמממ טוב בגלל הציורים אני אנסה לקרוא

כי זה משך את העין אבל אני צריכה לקרוא משהו אחר קודם אז זה יקח זמן.

 

[הקוסמת הורודה2]

טוב עכשיו התפניתי רגשית להתחיל לקרוא אז מתחילה ולגבי הכותרת

התשובה כן כמובן

 

[הקוסמת הורודה2]

קראתי את הרב עוד מעט אסיים לסיכום התרשמותי

אני מאוד מסכימה עם הנאמר. לא כל כך הבנתי לאיזה שיבוש הוא התכוון.
אני מסכימה עם הנאמר מעל זה נכתב בצורה מסורבלת שמקשה על קריאה זורמת ורציפה.
הרעיונות בבסיס המאמר יפים ונכונים. כל השופוני של התרבות העכשווית מרחיק אנשים מהפנימה שלהם
וגם הערכים של פעם של הדיכוי בתנאי שלא גרמו למחיקת עצמי בהחלט שימשו השראה לאבני בניין לבניית אישיות
ואופי מעל הטבע האגואיסטי.
כשאין התעסקות פנימית השופוני ריק. ( למרות שזה גם ריקני בכללי שופ שופ).
אני גם חושבת שצריך לחזור יותר לערכים של פעם. ולחוות הערכה מחודשת לחיים ולאנשים כי זו הערכה שתהיה פנימית
וגם על התכונות שלהם ומה שהם רכשו בחייהם ולא רק בגלל התארים והנצנצים שלהם . ואז הדברים יעשו בצורה אמיתית יותר
ולא רק כדי לסמן וי לדמות הוירטואלית שמנסים לשדר לעולם. ואז גם יהיה יותר לב. ופחות אגו.

 

[הקוסמת הורודה2]

וגם אז יהיה קל יותר ופחות כואב לוותר לאנשים

בחלק של הלוותר עדיין קשה לי... וזה חלק מרכזי בחלק מהמריבות שנקלעתי אליהן.

 

[ינוקא1]

תודה על תגובתך

כל הכבוד על הקריאה והמסקנות

(אני מסכים שהכתיבה מבולבלת , ויש לי חשד שגם התרגום לא משהו ....)

דעתי :

כשהייתי קטן , היתה לי פנטזיה שאני כלוא בתוך סוג של "צינוק" , ודרך הבדידות אני צובר שם יותר ויותר כח עד שאני יוצא.
אולי זה גם הגיע בעקבות קריאה של כל מיני ספרים (הרוזן ממונטה כריסטו , למשל).

גם היום בגדול אני מאוד מאמין בזה -
ההתפתחות הרוחנית מאוד דומה לתהליך של יציאה מהביצה.
אנחנו כלואים בתוך ביצה , שבעיקר מגינה עלינו (אך גם מגבילה אותנו) - וזו המציאות הרגילה.
בתהליך של "התפתחות" טובה , אנחנו צוברים "עוצמה" בתוך הביצה שאנחנו כלואים בה , עד שאנחנו רוכשים את היכולת לצאת ממנה.

לפעמים הכלא או הביצה הם "חיצוניים" לנו ואינם בשליטתינו , ולפעמים כפי שכתוב במאמר כדאי ליצור כלא או "ביצה" מסוג זה בעצמינו

כלומר ליצור משהו שמלמד אותנו איפוק וריסון.
למשל , לשתוק למשך יום אחד , להתקיים רק על מיים יום אחד ועוד.

דוגמה :
המורה של קסטנדה (פלורינדה) שלחה אותו לעבוד בטיגון המבורגרים במסעדה.
ולא בתחילת דרכו , אלא כשהוא כבר היה סופר עשיר ומפורסם.
זאת כדי שהכסף והפרסום לא יעלו לו לראש.

וחלק מהדרך של כל "נזירות" בעולם , כולל סוג של איפוק ממשהו.
כי דרך רכישת היכולת להיות באיפוק , רוכשים עוצמה.

כמובן , ל"קליפת הביצה" או לאילוץ לנזירות ולכלא בפני עצמם אין שום ערך

הערך היחיד הוא בזה שה"אילוץ" , גורם לך למצוא את הדרך להתפתחות.
הערך היחיד הוא שהמגבלה החיצונית (לפרקי זמן קצרים) , גורמת להתפתחות פנימית.

וצודק מי שכתב את המאמר , שבעולם שלנו , האיפוק והריסון הפכו למילת גנאי אצל הרבה אנשים.
הכלל הראשי בעולם המודרני הוא
"תביע את עצמך כמה שיותר , תרכוש כל מה שבא לך , ובסוף גם תראה את זה לכולם

"
(רצוי בפייסבוק או בטוויטר)

ערכים כמו נזירות , איפוק וריסון , הפכו למגונים בחברה המודרנית , אולי גם בשל ה"אנטי" כלפי דתות.
בגלל שערכים אלו יצאו מפרופורציה וגרמו ל"שעבוד" של אנשים , אז החברה הלכה לקיצוניות השניה.
דרך שגורמת לפיזור של כל האנרגיה כלפי חוץ.

אני חושב שכשהולכים בדרך רוחנית , יש חשיבות לייצר לעצמינו פה ושם "בית כלא" קטן , כדי לצאת ממנו.
זה לדעתי מה שרצה להגיד בעל המאמר , בגדול , ואני מסכים איתו.

 

[הקוסמת הורודה2]