כתבה מהעיתון - אני חושב ששווה לקרוא=]
כן, כנראה שלא הייתי שם את זה אם לא הייתי חושב ששווה לקרוא =] זו לא הכתבה שתשנה את חייכם, אבל בכל זאת, אני חושב שהיא מעניינת, נוקטת עמדה ו... כתובה יפה: פורסם בידיעות אחרונות - המוסף לשבת 15.2.08 ב.מיכאל "שוב הדז'ה-וו הזה" גם תחושת הדז'ה וו הזאת היא כבר דז'ה ווה. כי הכל כבר דז'ה וו. עשרות שנים אין בישראל אפילו יום אחד שאיננו דז'ה וו . או דז'ה וו של דז'ה וו. שוב ושוב ושוב ושוב אנחנו הולכים לסרט שבו כבר היינו אינספור פעמים, שבים וראים סרט שמבשר על הסרט שיבשר על הסרט שעומד לבוא. ועכשיו שוב לוחש הדז'ה וו ששוב עומדים למות אנשים. לא למות טיפין טיפין, אלא למות במנות גדולות. ככה זה אצלנו. פעם טיפין טיפין , פעם שיטפון. לסירוגין. שוב נשמח כי הכנסנו להם, ואחר כך נבכה כי גם הם הכניסו לנו. ככה זה הרי תמיד: קודם שמחים , אח"כ בוכים. ועוד מעט שוב נתגאה במתינו, והם יפארו את מתיהם . וכולם " ייגבו מחירים" ו" ישלחו מסרים". כמו תמיד. כל הזמן גובים ושולחים. את הגבייה, אגב, גובים בגוויות, לא בצ'ק. ואת המסרים שולחים בארונות, לא באי מייל. גם את זה כבר למדנו מן הדז'ה וו. אחר כך לא יקרה כלום. אחר כך שוב ייהרגו אנשים. ושוב כלום. ושוב מוות. וכלום. ומוות. וכלום. דז'ה וו. ובין לבין, מנהיגים יתחבקו. אחרי שהורגים - מתחבקים. ככה זה. כולם עם כולם, גם אם כולם אומרים אחרת. תשאלו את הדז'ה וו. כולם כבר התחבקו, מתחבקים וייתחבקו עם כולם. אולמרט ושרון עם אבו מאזן. ביבי וברק עם עראפת. ברק עם אולמרט. ביבי עם שרון. שרון עם ברק. אולמרט עם ביבי. עראפת עם אבו מאזן. גומרים להתחבק, מתחילים שוב להרוג. אומרים שבמקומות אחרים קורה שגם יוצא משהו מכל החיבוקים האלה. אצלנו לא. כבר הרבה הרבה שנים שלא. ככה שוב מלמד הדז'ה וו. לפעמים גם הורים מישהו (איזה סלב טרור נניח), או מפציציפ משהו (איזו אורווה שסוסיה נמלטו נניח), אבל לא אומרים שהרגו או הפציצו. רק מחייכים חיוך צ'שיירי, ונועצים זה לזה מרפקים במותניים, ומשמינים מן הכותרות על " המחיר שנגבה" ועל "המסר שנשלח". בעיקר זה קורה כאשר שב ומגיע תורו של איזה פרחח קומנדו לשבת במשרד שאחראי על הריגות ופיצוצים. לפעמים נדמה שרק לשם כך הם מגיעים לשם - כדי לחדש את עלומיהם. הלא זה כל מה שהם יודעים לעשות. וכרגיל, גם מכל הלהטוטים האלה לא יוצא כלום. רק קצת שמחה וצהלה תחילה, ואחר כך קצת יגון ומספד. שהרי, גם הצד השני יודע להרוג. ולחייך במסתוריות. ולנעוץ מרפקים מבסוטים במותניים. וכך סובב לא הדז'ה וו והלך. קרוסלה אינסופית של אותן דמויות, אותן שטויות, אותן התחכמויות, אותן קלישאות, אותן אשליות ואותן התפכחויות. מהומה גדולה ומתערבלת שכלום לא קורה בה. רק האנשים מתים, והייאוש תופח, והתקווה הולכת וכלה. גילוי נאות: בל יחשוב בי איש שאני גוזר גזירה שווה ביננו לבינם. אין גזירה שווה בין כובש לנכבש. לנכבש דז'ה וו משלו, שבסופו יש לפעמים תוחלת. לכובש דז'ה וו משלו, שבסופו יש תמיד תבוסה. כדי ללמוד את הלקח הזה, אין די בדז'ה וו המקומי. צריך להרחיק לדז'ה וו של עמים אחרים, של שנים אחרות , של כובשים ונכבשים אחרים. אבל, כרגיל, הסיכוי שמישהו המתערבל כך בתוך הדז'ה וו של עצמו, יצליח ללמוד משו מן הדז'ה וו של אחרים, שואף - כמו תמיד - לאפס. אז עוד מעט שוב ימותו הרבה אנשים. דז'ה וו. גם חיילים וגם לא-חיילם. דז'ה וו. גם בעזה וגם לא בעזה. דז'ה וו. וחוץ מכאב, שכול ושנאה, לא יצמח מכל המוות כלום. דז'ה וו.
כן, כנראה שלא הייתי שם את זה אם לא הייתי חושב ששווה לקרוא =] זו לא הכתבה שתשנה את חייכם, אבל בכל זאת, אני חושב שהיא מעניינת, נוקטת עמדה ו... כתובה יפה: פורסם בידיעות אחרונות - המוסף לשבת 15.2.08 ב.מיכאל "שוב הדז'ה-וו הזה" גם תחושת הדז'ה וו הזאת היא כבר דז'ה ווה. כי הכל כבר דז'ה וו. עשרות שנים אין בישראל אפילו יום אחד שאיננו דז'ה וו . או דז'ה וו של דז'ה וו. שוב ושוב ושוב ושוב אנחנו הולכים לסרט שבו כבר היינו אינספור פעמים, שבים וראים סרט שמבשר על הסרט שיבשר על הסרט שעומד לבוא. ועכשיו שוב לוחש הדז'ה וו ששוב עומדים למות אנשים. לא למות טיפין טיפין, אלא למות במנות גדולות. ככה זה אצלנו. פעם טיפין טיפין , פעם שיטפון. לסירוגין. שוב נשמח כי הכנסנו להם, ואחר כך נבכה כי גם הם הכניסו לנו. ככה זה הרי תמיד: קודם שמחים , אח"כ בוכים. ועוד מעט שוב נתגאה במתינו, והם יפארו את מתיהם . וכולם " ייגבו מחירים" ו" ישלחו מסרים". כמו תמיד. כל הזמן גובים ושולחים. את הגבייה, אגב, גובים בגוויות, לא בצ'ק. ואת המסרים שולחים בארונות, לא באי מייל. גם את זה כבר למדנו מן הדז'ה וו. אחר כך לא יקרה כלום. אחר כך שוב ייהרגו אנשים. ושוב כלום. ושוב מוות. וכלום. ומוות. וכלום. דז'ה וו. ובין לבין, מנהיגים יתחבקו. אחרי שהורגים - מתחבקים. ככה זה. כולם עם כולם, גם אם כולם אומרים אחרת. תשאלו את הדז'ה וו. כולם כבר התחבקו, מתחבקים וייתחבקו עם כולם. אולמרט ושרון עם אבו מאזן. ביבי וברק עם עראפת. ברק עם אולמרט. ביבי עם שרון. שרון עם ברק. אולמרט עם ביבי. עראפת עם אבו מאזן. גומרים להתחבק, מתחילים שוב להרוג. אומרים שבמקומות אחרים קורה שגם יוצא משהו מכל החיבוקים האלה. אצלנו לא. כבר הרבה הרבה שנים שלא. ככה שוב מלמד הדז'ה וו. לפעמים גם הורים מישהו (איזה סלב טרור נניח), או מפציציפ משהו (איזו אורווה שסוסיה נמלטו נניח), אבל לא אומרים שהרגו או הפציצו. רק מחייכים חיוך צ'שיירי, ונועצים זה לזה מרפקים במותניים, ומשמינים מן הכותרות על " המחיר שנגבה" ועל "המסר שנשלח". בעיקר זה קורה כאשר שב ומגיע תורו של איזה פרחח קומנדו לשבת במשרד שאחראי על הריגות ופיצוצים. לפעמים נדמה שרק לשם כך הם מגיעים לשם - כדי לחדש את עלומיהם. הלא זה כל מה שהם יודעים לעשות. וכרגיל, גם מכל הלהטוטים האלה לא יוצא כלום. רק קצת שמחה וצהלה תחילה, ואחר כך קצת יגון ומספד. שהרי, גם הצד השני יודע להרוג. ולחייך במסתוריות. ולנעוץ מרפקים מבסוטים במותניים. וכך סובב לא הדז'ה וו והלך. קרוסלה אינסופית של אותן דמויות, אותן שטויות, אותן התחכמויות, אותן קלישאות, אותן אשליות ואותן התפכחויות. מהומה גדולה ומתערבלת שכלום לא קורה בה. רק האנשים מתים, והייאוש תופח, והתקווה הולכת וכלה. גילוי נאות: בל יחשוב בי איש שאני גוזר גזירה שווה ביננו לבינם. אין גזירה שווה בין כובש לנכבש. לנכבש דז'ה וו משלו, שבסופו יש לפעמים תוחלת. לכובש דז'ה וו משלו, שבסופו יש תמיד תבוסה. כדי ללמוד את הלקח הזה, אין די בדז'ה וו המקומי. צריך להרחיק לדז'ה וו של עמים אחרים, של שנים אחרות , של כובשים ונכבשים אחרים. אבל, כרגיל, הסיכוי שמישהו המתערבל כך בתוך הדז'ה וו של עצמו, יצליח ללמוד משו מן הדז'ה וו של אחרים, שואף - כמו תמיד - לאפס. אז עוד מעט שוב ימותו הרבה אנשים. דז'ה וו. גם חיילים וגם לא-חיילם. דז'ה וו. גם בעזה וגם לא בעזה. דז'ה וו. וחוץ מכאב, שכול ושנאה, לא יצמח מכל המוות כלום. דז'ה וו.