לי יש ענין לבדוק למה הם לא מספרים
הנה מידע חשוב:
הגדרה:
תקיפה מינית בילדים מוגדרת ככל פעולה הקשורה למין, בין אם היא נעשית למעשה או רק נרמזת, בין אם קיים איום ובין אם נעשה הדבר בהסכמת הקטין/ה. הפעילות בתקיפה יכולה לכלול נשיקות, ליטופים, הצצה, חשיפת איבר המין של התוקף או של הקורבן, אוננות עצמית בפרהסיה, אוננות של הקורבן על ידי התוקף, חשיפה לתמונות פורנוגרפיות, שתוף ילדים בזנות, חדירה וגינאלית, אנאלית או אוראלית של איבר המין של התוקף או כל איבר אחר או חפץ אחר.
שכיחות התופעה:
אין נתונים מדוייקים לגבי אלימות מינית נגד ילדים, אלא אומדנים בלבד. עם זאת ברור שאלימות מינית נגד ילדים, ובעיקר ילדות, הינה תופעה נפוצה מאוד.
בד"כ מעריכים שבין 25% ל-50% מהילדות תעבורנה תקיפה מינית עד הגיען לגיל 18. פעמים רבות מתחילה התקיפה בגיל מאוד צעיר. ממחקר בבית חולים באנגליה עולה
שב-20% מהמקרים התקיפה החלה לפני גיל 4, ב-40% בין גילאי 5-8. החשיפה של המקרה מתרחשת בד"כ בגיל ההתבגרות.
זהות התוקף:
97% מהתוקפים הינם גברים. למעלה מ-50% מהם בין גילאי 13-40. 50%-30% מהתקיפות מתבצעות בתוך המשפחה: גילוי עריות בעיקר. למעלה מ-80% מהתוקפים מוכרים לנפגע/ת. תקיפה מינית הילדים הינה תופעה מאוד לא מדווחת. למבוגרים רבים קשה להאמין שתקיפת ילדים קיימת. זה מפחיד אותם, זה מאיים עליהם. לכן גם אם הילד/ה מנסה לרמוז שמשהו עובר עליו/ה קשה למבוגר לקלוט זאת.
תגובת הקורבן:
למרות אווירת הסודיות וההכחשה ששומרים התוקפים בנוגע לתקיפה, מודע הקורבן להתרחשות ה ולכך שמשהו רע מתרחש. ילדים מותקפים מנסים להסתגל מבחינה פסיכולוגית לתקיפה. הם עשויים להעמיד פנים שהתקיפה לא התרחשה, שהם ישנו או היו בטרנס בעת שקרתה, שגופם היה משותק או שהיו מנותקים מגופם והאירוע עבר על מישהו אחר. אצל חלק מהילדים הסובלים מגילוי עריות מתפתחות תופעות של אישיות חצויה בעקבות התקיפה. תופעות הדחקה אלו הן תופעות הסתגלות נורמליות לגבי א/נשים שעוברים חוויות שהם אינם מסוגלים להתמודד עימן, והן ידועות, למשל לנפגעי הלם קרב. התקיפה מתרחשת לעיתים קרובות במשך תקופה ארוכה, ולקורבן אשר רגיל להתכחש אליה, קשה לפעמים להתיחס אליה כאל משהו אמיתי.
גורמים המשפיעים על תפיסת הילד/ה את התקיפה:
*משך הזמן
*סוג הקרבה לתוקף
*מידת השימוש באלימות בעת התקיפה
*גיל הנתקף/ת
*מידת התמיכה שיש לילד/ה בסביבתו/ה הקרובה.
המשמעות השונה של התקיפה המינית עבור הנפגעת בתקופות חיים שונות:
ילדות מוקדמת 4-0 שנים: ניצול מיני נתפס כמכאיב, אך לא בהקשר המיני. הוא עשוי להיזכר במונחים של תגובות ההורים למה שאירע ולא במונחי האירוע עצמו.
שלב המודעות 7-4 שנים: הילד/ה יודע/ת כי משהו "לא בסדר" קרה ומתחיל/ה לקשר זאת עם חלקי גוף מיוחדים. מאחר והילד/ה לא רכש/ה אוצר מילים מתאים כדי לתאר מה קרה, יש לשים לב לרמזים התנהגותיים.
בית ספר יסודי, 12-6 שנים: הילד/ה מבין/ה ויכול/ה לדבר על חלקי הגוף הרלוונטים. קיים קישור מסוים בין מה שקרה לו/ה לבין האקט המיני אך עדיין חסרה הבנה מלאה של משמעות האונס. זוהי תקופה בה נשאלות שאלות רבות וקיימת סקרנות גדולה בנושאים מיניים. אם הילדה לא קיבלה עדיין וסת, אין חשש להריון, אם כי יש לתת את הדעת על סכנת הדבקות במחלות מין.
שלב ההתבגרות 20-12 שנים: זוהי תקופה של שינויים גופניים רבים המלווים בהרבה מבוכה. לעיתים יש חיכוכים בין מתבגרים והוריהם בתקופה זו ולכן יתכן שהמתבגר/ת ת/יתקשה לספר להורים או לכל מבוגר אחר על האונס. תמיכה מבני אותו גיל עשויה להיות יעילה. יש לתת את הדעת על סכנות של הריון ומחלות מין.
הדינמיקה של תקיפה מינית בילדים אינה שונה מהותית מאונס ותקיפה מינית של נשים בוגרות. היא מבוססת על הבדלי כוח בין הגבר התוקף והילד/ה המותקף/ת. היא נובעת מניצול עמדת כוח על מנת להשיג שליטה ואינה נובעת מצורך מיני או מסטייה מינית. אנו מאמינות שלא צרכים ביולוגיים גורמים לגברים לתקוף נשים וילדים, אלא החינוך בחברתנו המלמד שגבריות קשורה בשליטה ובאלימות.
שאלת ההסכמה:
ההתייחסות המינית לילדים בחברה שלנו מלאה במסרים סותרים. מצד אחד, קיים טאבו על גילוי עריות, ומאידך קיימת סקסואליזציה של ילדים בפרסומות ובפורנוגרפיה. רבים טוענים ביחס לתקיפה מינית של ילדות שלילדה יש מיניות משלה, שהיא לא מודעת לה, ויכולה להסכים לקשר מיני עם מבוגר.
תוקפים רבים טוענים שהילדה "פיתתה" אותם ורצתה בקשר המיני. ילדות וילדים צעירים רוצים מגע, חיבה ואהבה. המבוגרים הם המפרשים התנהגויות אלו כהתנהגות מינית. אם התנהגות הילד/ה מעוררת רגשות מיניים במבוגר, מתפקידו כמבוגר לשלוט ברגשותיו ולהחליט שלא לתרגמם למעשים. לילדים/ות בחברה שלנו אין את הכוח לסרב למבוגר המנצל בד"כ עמדת כוח וסמכות.
מדוע ילדים לא מספרים על התקיפה?
*לפעמים הם מבולבלים ואינם מבינים מה בדיוק קרה.
*לעיתים אין להם את המלים המתאימות לתיאור המקרה.
*אולי הבטיחו לשמור את הסוד תחת איום או שוחד.
*ישנם ילדים/ות החשים אשמה ו/או בושה.
*הם חוששים שלא נאמין להם או שנאשים אותם.
*במקרים של גילוי עריות- רבים חוששים שאם יספרו יזיקו למשפחה כולה או לקרוב התוקף. מאותן סיבות מכחישים לפעמים אפילו הילדים שכבר סיפרו על התקיפה שמשהו באמת קרה.
לקוח מאתר 1202,
כמו כן כותבת הכתבה - וזה כתוב במפורש,
היא עובדת סוציאלית העובדת 15 שנים עם נפגעי תקיפות מינית ומפעילה פעוטון.
מבט-על שכזה נדיר למצוא, האם את לא מאמינה לדבריה?
