טוב אז אני יעתיק כבר הכל..
בואו לא נעשה מזה סיפור גדול, או שבעצם, בואו כן. אני סקרנית בנושא החזרה בתשובה של אביתר בנאי. אפשר לקרוא לזה עיסוק ברכילות, אבל כשמדובר ביוצר כמו בנאי ההתעניינות באישי נראית לי בלתי נמנעת. בנאי תמיד היה, בראש ובראשונה, אמן של מילים. המקומות המבולבלים שלו הם אלה שגרמו לו להיות מרתק מלכתחילה. הקול שלו, המעט אירוני, תמיד היווה בעיני סמל לתל-אביביות לא מתאמצת, לקלות הבלתי נסבלת שבנאי חוגג ומתענה ממנה בו זמנית. ואיזה סוג של דוס הוא נהיה בכלל? לא ברור. כשהוא מתחבא מאחורי פסנתר וזקן, בנאי עדיין חשוף מתמיד, אבל בצורה שונה מפעם. אני זוכרת אותו בהופעה מלפני שנים, מפלרטט עם הקהל, משדר ערנות מקסימלית. הפעם הוא יותר מכונס בעצמו, היפה הוא שזה לא פחות סוחף. ובכל זאת, יש הקלה מסוימת כשבנאי מתפנה ללהיטים של פעם, מוכיח כי הוא עדיין לא לוקח את עצמו לגמרי ברצינות. "פודרה" הוא עדין שיר גאוני בהופעה ובכלל, "הדוב והנחש", ו"תתחנני אלי" שוברים אותי, ו"מתי נתנשק", כנגד כל הציפיות, עושה הופעת אורח מרהיבה לקראת הסוף. אביתר מחפה על המילים הגסות בנגינת מפוחית ובחיוך שובב, או נבוך, או אין לי מושג מה. אם יש אלוהים, רק הוא יודע מה קורה שם מתחת לכיסוי הראש של בנאי. אבל כל עוד הוא ממשיך לעשות מוזיקה כזאת זה כנראה לא ממש משנה.
(ד"א, אי אפשר לסרוק את הכתבה, וגם אם כן. אין לי סורק;() *כתבה=מעין ביקרות קטנטנה שאין טעם לקנות עיתון שלם בשבילה, למרות שפנאי פלוס שולט.
