כשר, אבל מסריח...
תמיד תמהתי על הקשר שבין שני המובנים של השורש סרח, האחד במשמעות של ריח רע,
והשני במשמעות של משהו שרובץ, נוזל, נשפך או נמרח...
רק כעת הבנתי שלמעשה, המשמעות הראשונה כלל לא קיימת בעברית (המקורית).
מקור המילה היא מן התורה, במצוות בניית המשכן כתוב: "והיריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן".
במשנה מסכת סוכה: "מאימתי מותר לפנות, משתסרח המקפה", כלומר, שיעור הגשמים שבגללם ניתן לצאת את הסוכה,
הוא כזה שסורח את המקפה. המקפה היא תבשיל דגנים סמיך (דייסה), ואם ירדו גשמים בשיעור כזה שהם הופכים את
המקפה לנוזלית, אז מותר לצאת ולאכול בבית. ברור שאין כאן הכוונה למשמעות של ריח, אני לא מכיר שום תבשיל בעולם
שמתחיל להדיף ריח רע אם נכנסו לתוכו מי גשמים בזה הרגע.
במשנה מסכת כלים: "צלוחית של פלייטון שניטל פיה טהורה מפני שהיא סורחת את היד". הכוונה היא לבקבוק של בשמים
שנשבר, ואינו ראוי לשימוש, מאחר וזכוכית שבורה, כידוע, חותכת ופוצעת את הנוגע בה, כלומר גורמת לנזילה של דם ביד.
ברייתא (מובאת בגמרא ברכות, פרק תשיעי): "שלושה ימים ראשונים להריון יבקש אדם רחמים שלא יסריח הזרע", כלומר,
לאחר שלושה ימים או שנקלט הזרע בתוך בית הרחם, או שהוא יוצא ונשפך משם.
ברייתא (מובאת בגמרא פסחים, פרק שני): "יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון". אלו, האורז והדוחן, שאינם
נחשבים מיני דגן, כאשר באים במגע עם מים אינם מחמיצים וראויים ללוש מהם עיסת לחם, אלא באים לידי סירחון, כלומר,
הם הופכים לעיסה נוזלית שאין בה פוטנציאל של אפייה כמו לחם דגן.
הביטוי על אדם שסרח, אנשים שסרחו וכדומה (מצאתי באתר של העברית דף ובו 20 אזכורים כאלה), משמעותו היא דומה,
אם נזכור את הפסוק שהבאתי בהתחלה, מישהו שירד וסטה מדרך הישר, נפל בעבירה. לא מן הנמנע שכאן כבר ישנה
משמעות תניינית, כלומר שהאזכורים המשנתיים, שתוכנם המילולי הוא נזילה פיזית, משמעותם המשנית היא קלקול ועיפוש,
ועל כן השימוש בזה באותם אזכורים לגבי אותם שסרחו.
לסיום, אציין כי המילה "נסרח" דומה במעט למילה "נשרך". שתי המילים מציינות מצב של גרירת רגליים, עצלות, "שפיכה".
תמיד תמהתי על הקשר שבין שני המובנים של השורש סרח, האחד במשמעות של ריח רע,
והשני במשמעות של משהו שרובץ, נוזל, נשפך או נמרח...
רק כעת הבנתי שלמעשה, המשמעות הראשונה כלל לא קיימת בעברית (המקורית).
מקור המילה היא מן התורה, במצוות בניית המשכן כתוב: "והיריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן".
במשנה מסכת סוכה: "מאימתי מותר לפנות, משתסרח המקפה", כלומר, שיעור הגשמים שבגללם ניתן לצאת את הסוכה,
הוא כזה שסורח את המקפה. המקפה היא תבשיל דגנים סמיך (דייסה), ואם ירדו גשמים בשיעור כזה שהם הופכים את
המקפה לנוזלית, אז מותר לצאת ולאכול בבית. ברור שאין כאן הכוונה למשמעות של ריח, אני לא מכיר שום תבשיל בעולם
שמתחיל להדיף ריח רע אם נכנסו לתוכו מי גשמים בזה הרגע.
במשנה מסכת כלים: "צלוחית של פלייטון שניטל פיה טהורה מפני שהיא סורחת את היד". הכוונה היא לבקבוק של בשמים
שנשבר, ואינו ראוי לשימוש, מאחר וזכוכית שבורה, כידוע, חותכת ופוצעת את הנוגע בה, כלומר גורמת לנזילה של דם ביד.
ברייתא (מובאת בגמרא ברכות, פרק תשיעי): "שלושה ימים ראשונים להריון יבקש אדם רחמים שלא יסריח הזרע", כלומר,
לאחר שלושה ימים או שנקלט הזרע בתוך בית הרחם, או שהוא יוצא ונשפך משם.
ברייתא (מובאת בגמרא פסחים, פרק שני): "יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון". אלו, האורז והדוחן, שאינם
נחשבים מיני דגן, כאשר באים במגע עם מים אינם מחמיצים וראויים ללוש מהם עיסת לחם, אלא באים לידי סירחון, כלומר,
הם הופכים לעיסה נוזלית שאין בה פוטנציאל של אפייה כמו לחם דגן.
הביטוי על אדם שסרח, אנשים שסרחו וכדומה (מצאתי באתר של העברית דף ובו 20 אזכורים כאלה), משמעותו היא דומה,
אם נזכור את הפסוק שהבאתי בהתחלה, מישהו שירד וסטה מדרך הישר, נפל בעבירה. לא מן הנמנע שכאן כבר ישנה
משמעות תניינית, כלומר שהאזכורים המשנתיים, שתוכנם המילולי הוא נזילה פיזית, משמעותם המשנית היא קלקול ועיפוש,
ועל כן השימוש בזה באותם אזכורים לגבי אותם שסרחו.
לסיום, אציין כי המילה "נסרח" דומה במעט למילה "נשרך". שתי המילים מציינות מצב של גרירת רגליים, עצלות, "שפיכה".
