האמת שאצלי זה עבד קצת הפוך
תמיד הייתי מודעת לחסרונות וליתרונות שלי, בכל גיל רק שבגיל צעיר יותר, לא ייחסתי מספיק חשיבות ליתרוות, והייתי עסוקה יותר בלחשוב על החסרונות, לראות בעיקר אותם, ולחשוב עקב כך, שאחרים רואים אותי בדיוק כמו שאני רואה את עצמי, (עין בתולתית ביקורית) ולכן הסקתי שמכיון שגם הם רואים יותר חסרונות, המצב שלי לא משהו...ופיתחתי המון מנגנוני הגנה מפני פגיעה, וביניהם חומות גבוהות של "אל תגע בי - אני לא אגע בך" דווקא עם הגיל, כשעמדתי "מול המראה" פתאום השקיפות התחדדה, וראיתי קצת מעבר... אישרתי לעצמי את החסרונות שלי באופן סופי הבנתי איזה מהם אני צריכה /יכולה/רוצה לשנות ואיזה לא הבנתי כי חלק גדול מהחסרונות שלי הם חסרונות בעיניי בלבד, בזה שהתחלתי להאמין לאנשים שהם אוהבים בי בדיוק את אותם הדברים שאני לא אוהבת בעצמי.. הרשיתי לעצמי, להפריד בין החסרונות והיתרונות, ולהבין שלמרות שיש בי א' ב' ג' לא לטעמי, יש בי גם ז' ח' ט' שהם כן לטעמי, ואני לא צריכה לבטל אותם, ובקיצור, שאני לא צריכה לעשות סלט אחד גדול וממוצע של כל היתרונות והחסרונות כדי לתת לעצמי ציון משוקלל של איזה אדם אני,אלא ממש כמו בתעודה בבית ספר, לתת לכל "תכונה" ציון נפרד, ועל ידי כך להפריד במה אני סבבה ובמה פחות, ולקבל את כל הצדדים. זה גורם לי "למכור" את עצמי בבטחון רב יותר ובעיקר לא להפגע או לקחת קשה כשמישהו לא אוהב משהו בי. הגיל קילף ממני שכבות רציניות, ואיפשר לי הרגשה הרבה יותר נוחה..