כשבנאדם מת
אני מצטט מהאבן שלמה להגר``א בענין מה שקורה לצדיק ולרשע כשמתים: פרק י סעיף ט - כל הימים מדת הדין מקטרג, ואין שומעין לה עד יום המיתה. י - בעת המיתה אז הוא יום-הדין החזק מאד, כמו שכתוב (אני מדלג על הפסוק). והנשמה (קדם מותו היא ברגלים, וצריכה לעלות לגרון) בבית הבליעה. ואז מכרח לראות השכינה, בין צדיק בין רשע, רק ברשע השכינה מסתלקת תכף, ואז מצער אותו המלאך-המות מאד ויוצאה נשמתו כפטורי בפי ושט. אבל בצדיק אין שכינה מסתלקת ממנו עד שמוליכתו למקומו, ונשמתו יוצאת בנשיקה, ושלשת אבות יוצאים לקראתו. יא - שבעה דינין עוברין על האדם והן: אחד, תכף קדם מיתתו באים שלשה מלאכים: אחד חושב כל הרגעים שהיה בעולם, ונוטל חשבונו מה עשה בהם; והשני חושב העברות שעשה; והשלישי, שלמד אותו תורה בבטן-אמו, ועכשיו בא לראות אם הם שלמים אתו. השני - הוא אחר המיתה, כשמוליכין אותו לקבר, מכריזין לפניו: וי לפלוני דמריד במלכא! ונדון אז. השלישי - כשמכניסין אותו לקבר, נדון למעלה. הרביעי - הוא חבוט הקבר נדון כל איבר ואיבר שנהנה בעולם הזה שלא במצוה. החמישי - דינא דתולעתא, ונפשו עליו תאבל. השישי - כף הקלע עבור דברים בטלים ונעשה רוח (וגם עבור החמדה) *ועל כל דבור הבל צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו. וכל זה הוא בדברים בטלים כו`. אבל בדיבורים אסורים כגון לשון הרע וליצנות ושבועות ונדרים ומחלוקת וקללות ובפרט בבי``ה ובשבת ויום טוב. על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאד ואי אפשר לשער גודל היסורין שסובל בשביל דיבור אחד ולא נאבד אפי` דיבור א` שלא נכתב כו`. השביעי - הגיהנום. יב - שלשה דינין עוברין על האדם עד שיבוא לגן עדן, והוא: יום הדין, וגיהנום, ואימת-מות, כמו שאמרו דנפישי ביעתותא דמלאך המות; ואחר כך יבוא לגן עדן. יג - האדם הנוסע ממקום למקום, יש בזה שלשה מקומות: הינו המקום שהוא נוסע ממנו; והמקום שנוסע לשם, שהוא תכליתו; ומקום דרך הנסיעה. וכן הוא באדם: העולם הזה, שנסע ממנו; ומקום תכליתו הוא הגן-עדן; ודרך הליכתו, שאי אפשר לבוא לגן-עדן אף אחר שיקנה שלמות, עד שיתפשט מן הגופניות. יד -בשלשה דרכים צריך לילך אחר המיתה: במדבר, בישוב, בים. המשך בתגובות>>
אני מצטט מהאבן שלמה להגר``א בענין מה שקורה לצדיק ולרשע כשמתים: פרק י סעיף ט - כל הימים מדת הדין מקטרג, ואין שומעין לה עד יום המיתה. י - בעת המיתה אז הוא יום-הדין החזק מאד, כמו שכתוב (אני מדלג על הפסוק). והנשמה (קדם מותו היא ברגלים, וצריכה לעלות לגרון) בבית הבליעה. ואז מכרח לראות השכינה, בין צדיק בין רשע, רק ברשע השכינה מסתלקת תכף, ואז מצער אותו המלאך-המות מאד ויוצאה נשמתו כפטורי בפי ושט. אבל בצדיק אין שכינה מסתלקת ממנו עד שמוליכתו למקומו, ונשמתו יוצאת בנשיקה, ושלשת אבות יוצאים לקראתו. יא - שבעה דינין עוברין על האדם והן: אחד, תכף קדם מיתתו באים שלשה מלאכים: אחד חושב כל הרגעים שהיה בעולם, ונוטל חשבונו מה עשה בהם; והשני חושב העברות שעשה; והשלישי, שלמד אותו תורה בבטן-אמו, ועכשיו בא לראות אם הם שלמים אתו. השני - הוא אחר המיתה, כשמוליכין אותו לקבר, מכריזין לפניו: וי לפלוני דמריד במלכא! ונדון אז. השלישי - כשמכניסין אותו לקבר, נדון למעלה. הרביעי - הוא חבוט הקבר נדון כל איבר ואיבר שנהנה בעולם הזה שלא במצוה. החמישי - דינא דתולעתא, ונפשו עליו תאבל. השישי - כף הקלע עבור דברים בטלים ונעשה רוח (וגם עבור החמדה) *ועל כל דבור הבל צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו. וכל זה הוא בדברים בטלים כו`. אבל בדיבורים אסורים כגון לשון הרע וליצנות ושבועות ונדרים ומחלוקת וקללות ובפרט בבי``ה ובשבת ויום טוב. על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאד ואי אפשר לשער גודל היסורין שסובל בשביל דיבור אחד ולא נאבד אפי` דיבור א` שלא נכתב כו`. השביעי - הגיהנום. יב - שלשה דינין עוברין על האדם עד שיבוא לגן עדן, והוא: יום הדין, וגיהנום, ואימת-מות, כמו שאמרו דנפישי ביעתותא דמלאך המות; ואחר כך יבוא לגן עדן. יג - האדם הנוסע ממקום למקום, יש בזה שלשה מקומות: הינו המקום שהוא נוסע ממנו; והמקום שנוסע לשם, שהוא תכליתו; ומקום דרך הנסיעה. וכן הוא באדם: העולם הזה, שנסע ממנו; ומקום תכליתו הוא הגן-עדן; ודרך הליכתו, שאי אפשר לבוא לגן-עדן אף אחר שיקנה שלמות, עד שיתפשט מן הגופניות. יד -בשלשה דרכים צריך לילך אחר המיתה: במדבר, בישוב, בים. המשך בתגובות>>