כשאני מדבר

[The big man]

כשאני מדבר

עם ההורים שלי, אני מאוד מגמגם וזה דווקא עם אנשים שאני מכיר הכי טוב. אני פשוט לא מבין את זה. אני רוצה לשאול אם יש עוד אנשים בפורום שגם מאוד מגמגמים כשהם מדברים עם ההורים שלהם?

 

[lironbi]

גם אני

כשאני מדברת עם ההורים שלי או האחים או אפילו עם חברים קרובים/בן זוג אני מגמגמת הכי הכי הרבה...אני לא יודעת למה...אני חושבת שדווקא איתם אני אמורה להרגיש נוח ולא להילחץ לגמגמם אבל כנראה שדווקא הנוח הוא המלחיץ פה.

 

[stkachov]

יש לי הסבר

אולי כשאנחנו מדברים מול ההורים אנחנו מרגישים שאיכזבנו אותם, שאנחנו לא מהווים עבורם מקור לגאווה. אולי זה מה שמלחיץ אותנו ולכן הגימגום מתחזק.

 

[lironbi]

חשבתי על זה גם

אני חושבת שמרוב שאני מנסה לא לגמגם ולהוכיח להם (הורים/ חברים וכו') שאני "בסדר" ולא מגמגמת אז אני מגמגמת יותר.כל הלחץ הזה בראש של לדבר יותר טוב גורם לי לגמגם הרבה יותר.

 

[sahar sh]

ברור שאתם לא נילחצים מהמעמד...

אתם מנסים לשמור על ה"דימוי" שלכם מבלי להיות מודעים לזה. אתם הרי מגמגמים...אז אתם צריכים להיות "עיקביים" ולכן עליכם לדבוק בגימגום שלכם. זה כמו שמישהו שמתנהג לא יפה לאמא שלו ויודע שזה לא בסדר - אז הוא לא יקום בבוקר ויתנהג אליה יפה, כי הוא צריך לשמור על ה"דימוי" שלו בעיני אמא שלו. *זה רק חומר למחשבה, "המחבר" אינו אחראי להשלכות שתיגרמנה מקריאת תגובה זו. סהר.

 

[painlies]

מסכים.

גם אצלי זה ככה, בערך.... משום מה אצל סבתא, שתמיד הייתה קרובה אלי, מאוד קרובה, הייתי מגמגם הרבה. לא יודע למה... אני חושב, שאולי הם היחידים שמעירים לנו. או לפחות אצלי, לרוב לא... אבל מידי פעם, שזה באמת מעצבן, ההורים שלי זורקים הערה.... "מה קרה לדיבור שלך היום" (כאילו! מה אתם חושבים?! אני מרגיש קקה, כל החיים לא מדהימים ממש, אז - מה קרה לדיבור שלי? כמו אתמול, תודה!) אבל ברצינות... אנשים מבחוץ לא מעירים לנו, הם לא יודעים שאנחנו מגמגמים (עד שהם יתקלו בזה) ולרוב הם לא מראים תגובה מסויימת. וחוץ מזה, לפעמים מצבים עם ההורים לחוצים, תלוי איזה הורים, תלוי איזה מצבים....