כשאני הייתי קטן..
כאשר נערה שחיבבתי רק הביטה בי-נדלקה בי אש כשנגעה בי באקראי..הרגשתי היי בלי עשב.. כששכבנו-לא היה לי קונדום,והיא לא רצתה אמצעי מניעה (כי זה מסרטן..כך אמרו..) וכל היום רק ספרנו את הימים הבטוחים.. והיה גם הרבה נשמה בכל זה ואילו היום,הקונדומטים חוגגים והנערות על כדורים והתקנים ויש אמצעי זהירות לחברים הקבועים ויש תוספת אמצעים למזדמנים..(מזדמנים-מושג מוזר לטעמי).. ואני..אני לא יודע מה עדיף אז,או היום. ואיפה הנשמה,אני תוהה. ורגע אחד,זה לא סיפורי סבא,וגם לא נוסטלגיה. מרק.