כריס פראנץ נ' ראש

[ציףציף1000]

כריס פראנץ נ' ראש

מאז שלאמנים ניתנה גישה ישירה לפייסבוק וטוויטר, תוך עקיפת הצינורות המקובלים - דהיינו עיתונות המוזיקה - רב הבידור בארץ. כך כריס פראנץ, מתופף ה-talking heads, שגרם למיני-התרגשות ביממה האחרונה אחרי שצייץ בפייסבוק את תחושותיו על הכנסת ראש ל-rock hall of fame:

OK. My whole life I have kept my feelings about Rush quiet. Never said a bad word about them. Tonight I witnessed there induction into the Rock and Roll Hall Of Fame. Somebody help me, please? WTF!

תגובות בעד ונגד לא איחרו לבוא.
https://www.facebook.com/chris.frantz.14/posts/4873048271289

מעבר לשאלה האם מגיע לראש להיות ב-hall of fame - לדעתי, לא - האם אנו רואים כאן את תחיית היריבות האידאולוגית בין הארט-רוק של החוף המזרחי, לבין הרוק הפסאודו-אינטלקטואלי של המיד ווסט (וקנדה היא המיד-ווסט לעניין זה)?

 

[Barmelai]

שום יריבות אידאולוגית

סתם דעות לכאן או לכאן המבוססות על טעם אישי בלבד. באין שיקולים רחבים יותר או לפחות אובייקטיבים יותר, המולת הציוצים הזו היא לא יותר מאשר התנצחות ילדותית וזה בדיוק מה שהולך שם.
להול אוף פיים כבר נכנסו אמנים והרכבים פחות משפיעים וחשובים מראש, אין סיבה שהקנדים הללו לא יהיו שם גם.

 

[oren29at]

הביאו את ההליכונים! קרב ס' בס'

(סבא בסבא)

(יש שם 850 תגובות נכון לרגע הדגימה שלי. ואני שואל: באמת? מישהו ממש קרא את כולן? שלא לדבר על מגיבים 101-850. כאילו, מה לעזאזל חשבתם כשהקלדתם? כשתגובה נכתבת באמצע הפייסבוק, ואיש לא קורא אותה, איזה קול משמיע השרת שמאחסן אותה?)

הגיע הזמן לדבר על "קללת הרוק'נ'רול הגדולה". לא, לא ההיא עם גיל 27, אלא השניה: קללת הרלבנטיות.

"רוצח המוזיקאים השקט". חרישי ואכזר, חסר פנים, נובט בתוך העשיה המוזיקלית, קונה לו אחיזה בקרב מבקרים וקהל, ולעיתים תוקף את המוזיקאי עצמו, כמו מחלה אוטו-אימונית קטלנית. ואז מגיע היום. סתם יום, לא שונה מאלה שקדמו לו. לכאורה, הכל אותו דבר: הסמים, הסקס, אולי אפילו הרוק'נ'רול. אבל מבט חטוף במראה גורם למוזיקאי לפלוט צעקה לא רצונית, בזמן שהוא מגלה את האמת המרה שניבטת אליו: הוא הפך מ"רלבנטי" ל"נוסטלגי".

אני קצת מסתכן בטענה שלי, אבל נדמה לי שבענפים תרבותיים אחרים (קולנוע, תיאטרון) אפשר לנהל קריירה רבת שנים וגם לעורר ענין בכל גיל. וודי אלן נניח, ששנותיו הטובות מאחוריו, אבל כל סרט חדש שלו עדיין מעורר ציפיה או "דיבור" בקרב מבקרים וצופים כאחד. אצלנו, לעומת זאת, הלהקות והזמרים שוקעים לאט אבל בטוח אל עבר הופעות חובקות עולם עבור מעריצים שרופים, יחד עם אלבומים שמשמיעים איוושה חרישית כשהם יוצאים לאוויר העולם. ישנם יוצאים מהכלל, שמתחלקים, בגדול, לשני סוגים: מאובני הפלא שמושכים המונים אדם שבאו לבדוק אם הדברים האלה ממש נושמים (הסטונז, דילן), ו"הקוסמים", אלה שהוכיחו, באותות ובמופתים, שהם פרשו לנצח, רק כדי לחזור לפתע כאילו יצאו להפסקה קצרה של חמש דקות (ד. בואי).

בחזרה לענייננו. אז מה יש לנו כאן, בעצם? שני נציגים של להקות שהתיימרו ואף הצליחו לשנות משהו בעולם הרוק, וכיום הם קיימות, או שלא. אף אחד לא יכול להגיד בבטחון מלא. באופן אישי, את הטוקינג הדס אף פעם לא ממש אהבתי, בגלל העניין הזה עם דייויד ביירן. היה יכול להועיל לי מאד אם האיש היה מיוצר עם כפתור גדול של "mute" שאפשר ללחוץ עליו, עדיף באמצעות שלט רחוק מהבית. לגבי Rush- היו מספר חלונות בזמן שבהם יכול הייתי להיקשר ללהקה. בגילאי 17,20,26, ולזמן קצר גם באיזור גיל 36. אבל זה לא קרה, ולכן לא נותר לי אלא להעריך, ממרחק בטוח, את הלהקה, ולפרגן לה על ההתמדה והכישרון (אם כי לא מן הנמנע שעל רקע האקלים הקנדי הצונן, החבר'ה מנגנים כמו שהם מנגנים רק כדי להתחמם).

לגבי הארט רוק- אם נקבל שנציגת הארט רוק החדשה של זמננו היא ליידי גאגא, מי מייצג את הפסאודו אינטלקטואלים במוזיקה של ימינו? נינט?

ולסיום, עצה לניצים- המעבר בין "רלבנטיות" ל"נוסטלגיות" הוא לא היחיד האפשרי. במקרים מסוימים (התנצחות בפייסבוק, נניח), ניתן לחוות מעבר נוסף, לא פחות קלטני: מ"נוסטלגיות" ל"פאתטיות".

 

[ציףציף1000]

זה, והקטע שה-rock hall of fame האמריקאי הוא בעקרון פרוייקט של יאן וונר, בעלי ה-rolling stone. דרך קבלת ההחלטות שם - מי ייכנס ומי לא - היא תמוהה. אבל ככה זה בכל עולם הפרסים והתארים למיניהם.

לפני כמה שנים היה נסיון לעשות דבר דומה באנגליה, נסיון שנגנז לאחר שנה אחת, בהעדר מימון. אבל הם לא צריכים את זה, יש להם פרסים רבים אחרים "מטעם", בנוסף על תארי כבוד מהמדינה.

 

[Barmelai]

רלוונטיות היא לא שיקול

מדובר במוזאון. רוב האמנים שנכנסו ל RHOF לא רלוונטים. רוב האמנים הרלוונטים היום לא נכנסו. המוזאון מתיימר לשקף את ההסטוריה של הרוק באמצעות אמנים שהוא מחשיב לאבני דרך. מי זכאי להקרא אבן דרך, את זה קובעת וועדה והיא מוכבת מאנשים שחלקם אינם מוזיקאים או מבקרים או עתונאי מוזיקה. תהליך קבלת ההחלטות בוועדה אינו שקוף ולכן הקריטריונים שלה אינם ידועים באמת.
ה RHOF הוא עסק שמגלגל מליארדים. טקסי ההצטרפות משודרים מניו יורק למדינות רבות וכוללים הופעות וחשיפה ענקית. לובים חזקים בוחשים מאחרי הקלעים ומועמדויות רבות מתקבלות או נופלות כתוצאה ממאבקי כוח ויוקרה.

הקריטריונים היחידים שאמורים להיות נר לרגלי הוועדה (לדעתי) הם שניים: עד כמה האמנים השפיעו על אמנים שבאו אחריהם ועד כמה האמנים תרמו לעיצוב פניו של הרוק. או במילים אחרות, עד כמה הם חידשו.

אם אתה בוחן את ראש ואת טוקינג הדז באמצעות שני הקריטריונים האלה, הרי ששתי הלהקות עומדות בהן בכבוד. אם כי ראש קצת יותר.

 

[oren29at]

אני התייחסתי יותר למרחק שבין הנשגב למגוחך

הוספתי כמה הרהורי צד על רלבנטיות,ועוד קורט דעה אישית (לא רלבנטית) על שתי הלהקות.

די ברור שמוזיאון הוא הפרס לאלה שהגיעו לשלב בקריירה שבו הכיבודים הופכים ל, איך נאמר, רלבנטיים

(ולא רק בתחום המוזיקה, אלא גם בתחומים אחרים, ע"ע שמעון פרס).

עבורי, ה RHOF הוא מין קופסה שחורה שבסופה יש עוד מה שקוראים Recognition עבור מוזיקאים שהיו חשובים ומשפיעים מספיק, לעיתים אפילו בימי חיי. הפירוט לגבי המוסד והמנגנון בהחלט מעניין, ואף חשוב, עבור כל אלה שחושבים שיש איזה "מנגנון תקן ואיכות אבסולוטי" שמחליט מי יזכר לנצח ומי ימחק

 

[noamrap]

עם כל הכבוד לכריס פראנץ...

הרי קודם כל הוא היה מת להגיע לשליש מיכולת התיפוף של ניל פרת...
ההבדל ביניהם הוא שניל פרת יכול גם להחזיק קצב פשוט וגם לנגן דברים סופר מסובכים ועל-אנושיים.
כריס פראנץ ?? - המממ... מתופף מאד מוגבל.

מה גם שהראשים המדוברים הם לא בדיוק מוסיקת רוק... RUSH זה רוק כמו שצריך...

נשמע לי שיש כאן סוג של דיבור ממורמר ממתופף שלהקתו הידועה ביותר התפרקה כבר מזמן, בעוד שלהקת RUSH עובדת ופעילה בשיא המרץ (ועוד באותו הרכב מאז שנת 1974.....).