כרגיל... מבולבלת
עבר הרבה מאוד זמן מהפעם האחרונה שכתבתי כאן.
מה חדש? אני נשואה. לגבר חילוני למהדרין. ולא כפי שגדלתי להאמין, הוא חילוני ויש לו ערכי מוסר מאוד גבוהים. יודעים מה? עם יד על הלב, ערכים הרבה יותר גבוהים משלי. הוא מאוד ישר, טוב לב ברמות שלא יאומנו. הוא הרבה יותר ערכי מהרבה דתיים שפגשתי.
כמובן, שזה לא אומר דבר על הדת עצמה. משהו אצלו מושרש הרבה יותר חזק אצלו, ומעבר לכך, לא מושתת על רגשות אשמה ופחד.
אז למה ומדוע בכל פעם שאני רואה תמונה של גבר דתי מניח תפילין, או סתם זוג דתי עובר ברחוב, האישונים שלי מתרחבים, הלב כמה... וואו, הנה אנשים שלמים, אנשים שמסוגלים להיות דתיים... לא כמוני.
לא כמוני, כי כמו שכתבתי כאן, לא התאמתי לשום מסגרת. תמיד יש את התהייה שאם מישהו שם בעולם הדתי היה מכניסני תחת כנפיו, הייתי היום דתייה. למרות שיש מצב שהייתי בועטת ובורחת.
אני חילונית במעשים, אבל דתייה בכל הווייתי, בנשמתי. זו ההרגשה. אולי אני מבלבלת ערכים עם דת, אולי אני מבלבלת טוב לב עם דת. אולי אני מפחדת ללכת עד הסוף עם החזרה בשאלה כי אין לי מושג מי אהיה.
נלחמתי כל כך הרבה על הקשר עם בן הזוג שלי, כל כך הרבה קשיים מצד המשפחה, כמעט ניתקתי קשר עם ההורים. אבא שלי כל הזמן מתפלל עלי ועליו שנחזור בתשובה שלמה.
ואולי אני בכלל דתייה? שלא מצאה את עצמה בנוקשות של העולם הדתי?. ומה אם אמציא לי דת משל עצמי? זה כל כך נורא?
למה הכל כל כך מפחיד אותי ולמה תמיד יש לי את הכמיהה לקן משפחתי דתי ונורמטיבי להגעיל... לעומת זאת, למה אני לא יכולה להיות נורמטיבית?
לעצתכם אודה
עבר הרבה מאוד זמן מהפעם האחרונה שכתבתי כאן.
מה חדש? אני נשואה. לגבר חילוני למהדרין. ולא כפי שגדלתי להאמין, הוא חילוני ויש לו ערכי מוסר מאוד גבוהים. יודעים מה? עם יד על הלב, ערכים הרבה יותר גבוהים משלי. הוא מאוד ישר, טוב לב ברמות שלא יאומנו. הוא הרבה יותר ערכי מהרבה דתיים שפגשתי.
כמובן, שזה לא אומר דבר על הדת עצמה. משהו אצלו מושרש הרבה יותר חזק אצלו, ומעבר לכך, לא מושתת על רגשות אשמה ופחד.
אז למה ומדוע בכל פעם שאני רואה תמונה של גבר דתי מניח תפילין, או סתם זוג דתי עובר ברחוב, האישונים שלי מתרחבים, הלב כמה... וואו, הנה אנשים שלמים, אנשים שמסוגלים להיות דתיים... לא כמוני.
לא כמוני, כי כמו שכתבתי כאן, לא התאמתי לשום מסגרת. תמיד יש את התהייה שאם מישהו שם בעולם הדתי היה מכניסני תחת כנפיו, הייתי היום דתייה. למרות שיש מצב שהייתי בועטת ובורחת.
אני חילונית במעשים, אבל דתייה בכל הווייתי, בנשמתי. זו ההרגשה. אולי אני מבלבלת ערכים עם דת, אולי אני מבלבלת טוב לב עם דת. אולי אני מפחדת ללכת עד הסוף עם החזרה בשאלה כי אין לי מושג מי אהיה.
נלחמתי כל כך הרבה על הקשר עם בן הזוג שלי, כל כך הרבה קשיים מצד המשפחה, כמעט ניתקתי קשר עם ההורים. אבא שלי כל הזמן מתפלל עלי ועליו שנחזור בתשובה שלמה.
ואולי אני בכלל דתייה? שלא מצאה את עצמה בנוקשות של העולם הדתי?. ומה אם אמציא לי דת משל עצמי? זה כל כך נורא?
למה הכל כל כך מפחיד אותי ולמה תמיד יש לי את הכמיהה לקן משפחתי דתי ונורמטיבי להגעיל... לעומת זאת, למה אני לא יכולה להיות נורמטיבית?
לעצתכם אודה
