כפר הנוער
תמיד הייתי "ילדה מבית טוב".
כל חיי עשיתי את מה שמוסרי ונכון ומנומס.
לא משום שהייתי חייבת. רציתי. באמת שרציתי. אולי זה חלק מהחינוך שקיבלתי - לכבד כל אדם ובמיוחד אם הוא מבוגר ממני, לנסות להגיע לפשרה בכל דבר, להעביר זקנים את הכביש.
אחרי ששירתתי שנתיים וחצי כמשק"ית ת"ש בתל השומר הלכתי ישר לאוניברסיטה. עבודה סוציאלית. תמיד נראה לי קוסם לעבוד עם אנשים, לעזור לכאלו שבמצוקה, לתת מעצמי. מרוב לימודים לא היה לי זמן לזוגיות. זה היה שולי בעיניי למירוץ לקבלת התואר למרות שקינאתי בחברותיי שלא היו לבד בסילבסטר ובימי הולדת. אבל כל דבר לזמנו - ותמיד הייתי קצת מבוגרת בנשמה.
שלא תטעו. למרות "הכבדות" כביכל שאולי משתמעת לכם מהכתוב עד כה לא הייתי אף פעם רצינית וכבדה מדיי. אפילו די מצחיקה הייתי אומרת. במסיבות ובארועים תמיד היו מסביבי המון אנשים (אפילו יותר גברים מנשים). תמיד ידעתי להקסים, להצחיק, להיות נחמדה. אבל בחרתי להשקיע בלימודים ובקידום האישי ולא בשטויות.
כך מצאתי עצמי בסוף הלימודים. חובקת תואר ומקצוע. ופתאום רציתי הפוגה. שנה שנתיים לצאת מהזרם הקבוע שלי ולעשות משהו שונה, משוגע - אבל עדיין שנותן ומעניק לחברה.
התקבלתי כמדריכה בכפר נוער לנוער בסיכון. מקום שאמור להיות הגשר האחרון לפני התהום בעבורם. האפשרות האחרונה לעשות בגרות, לשנות דפוסי עבריינות, להשתלב בצה"ל ובחברה.
נכנסתי כמדריכה חדשה לקבוצה שכבר הייתה זו שנתה השנייה בכפר. מקבילה לכיתה י'. חבר'ה מגוונים ומאתגרים. ליאת שחוותה אלימות מינית מאחיה ועברה לאלכוהול ולגניבות. דדי שכשאמו ברחה מהבית כי אביו הכה אותה שבר לאביו את הראש עם מטף כיבוי אש ועבר לגור ברחוב עם כל הגניבות הקטנות והסמים. כל מיני. כל סיפור כואב ומעניין וכאילו לקוח מעולמות אחרים. לא מהסדר והנימוס וארגון שאני כה מכירה.
הם נכנסו לי ללב. נעו בין רצון כן להשתנות ולעשות משהו עם עצמם לירידה לשאול תחתיות של ביטחון עצמי מת וכעס על כל העולם. יום מדהימים ומקסימים ויום מקללים ומתריסים ו"כוס אמא של כל מי שיעיז להעיר אותי עכשיו, אני חותך את אימ-אימא שלו".
והכי קשה היה תמיר. הגיע משכונה קשה במרכז הארץ. משפחתו זרקה אותו לרחוב כשהיה בן 12 כי לא היה כסף מספיק על-מנת לגדל אותו ואת 7 אחיו ואחיותיו כשהאבא נרקומן והאמא לא בבית כמעט כי היא עובדת כפועלת ייצור במפעל לאריזות. מאז ועד גיל 14 כבר צבר 31 תיקים, מעצרים, אלימות ויחס של נמר טורף לעולם. לא שם זין על אף אחד ובא ממגננה מטורפת שכולם רוצים להרע לו וזה רק הוא מול כל העולם. לא התחבר עם שאר בני הקבוצה. זאב בודד שלא ניסה להתחבב והציג מראה קשוח אלים ובודד. איכשהו חיבבתי אותו. את תמיר. גבוה ושרירי ושחום עם מבט של "תעזבו אותי בשקט" שלי תמיד נראה היה שמסתיר רצון עז לחום.
כך עברה לה חצי שנה. הדרכות, טיולי שטח, מריבות, ויכוחים, רגעים מכמירי לב. בבוקר בכיתות הלימוד, אחה"צ בחוגים ובדינמיקות. כל היום במעקב צמוד אחר כל צעד ושעל שלהם ורק בערב אחרי 09:00 קצת זמן להתמוטט לעצמי על הספה בחדר הקטן, לשתות קפה קר ולעכל עוד יום שעבר.
חופשת פסח הייתה מבורכת. רובם יצאו הבייתה או למשפחות אומנות, והמעטים שלא היה להם לאן לצאת או שקיבלו עונש נשארו בכפר.
בקבוצה שלי נשארו רק שניים ולכן היה לי חופש . ממש חופש. רק לדאוג להם בבוקר שיתעוררו ויגיעו לארוחת הבוקר, ואז כלום. בכל זאת חופשה. גם להם מגיע. גם לי. תמיר וסיגל הסתובבו כל היום בכפר, בהו בטלויזיה, עשו מה שבא להם. לא ממש ביחד כי תמיר לא מסתדר עם אף אחד, אבל היה להם חופש. פרט ללדאוג מדי פעם שהם לא עושים יותר מדי שטויות לא היה לי מה לעשות אתם.
בוקר אחד החלטתי שאני יוצאת לאזור שמעבר לגדר הכפר, על חוף הים. לקחתי עמי ספר טוב (שביום יום לא היה לי זמן לקרוא אף פעם), דיסקמן, ובקבוק מים.
השמש הייתה נעימה. חמה אבל לא לוהטת. כמו שרק בפסח יכול להיות. התמרתי בקרם הגנה, התיישבתי על אחד מכסאות הים הזרוקים שם ללא בעלים והתמכרתי לשמש. קראתי, שמעתי מוסיקה טובה (אלאניס מוריסט) ונהניתי מלא לעשות כלום.
לאחר כשעה וחצי של התבטלות הזעתי ורציתי לתקן את מעט האיפור שהיה עליי. הוצאתי את המראה העגולה הבינונית שיש לי בתיק תמיד והבטתי על עצמי. לפתע קלטתי במראה מאחורי פינת אחד הביתנים, במרחק 20 מטר ממני לערך את תמיר. מביט בי מעבר לפינה. מביט בי ומאונן.
בשנייה הראשונה לבי עצר וכמעט התעלפתי מההלם. זה מנוגד לכל מה שאני מחוייבת לו ולכל החזון של הכפר. אני המדריכה בבגד ים מהווה נושא לאוננות לאחד הנערים הקשים בקבוצה שלי. איך יהיה לי דיסטנס מולו מחר? איך אוכל להסתכל לו בעיניים? אפילו לא חשבתי על כל הנושא של מה הוא עלול לעשות יום אחד אם אני מגרה אותו... חשבתי רק על ההשלכות החינוכיות, והאם יפטרו אותי, וכהנה וכהנה.
המשכתי להביט בו. מכנסי האימונית מופשלים עד מעל לברכיו, ידו מעסה את איברו הזקוף במרץ, נושך את שפתו התחתונה ומציץ בי בזהירות. היה מוזר לי לפתאום לראות אותו כיצור מיני. ה"תלמיד" שלי פתאום היה עם זין אדום וזקוף רק כי אני מגרה אותו. זרם של הרגשה נעימה החל לשעוט בגופי. מודה ומתוודה. התחרמנתי. האגוז הקשה הזה לפיצוח עומד ומלטף לעצמו את הקשה בגלל שאני מגרה אותו. הרגשתי לחלוחית בין רגליי ומין דגדוג קליל ומענג.
"תמיר, תחזור מייד לכפר!" אמרתי בקול רם מדיי אבל לא צעקני.
תוך עשירית שנייה הוא נעלם בריצה מטורפת בלי להרים אפילו את מכנסיו.
הרגשתי רע בשבילו.
הרגשתי טוב בשבילי.
הרגשתי רע בשבילי.
לא יודעת מה הרגשתי. אבל לא יכולתי לחכות כבר להגיע לחדר ולפרוק את כל מה שהצטבר אצלי בגוף בדקות האחרונות.
(המשך יבוא ?!)
תמיד הייתי "ילדה מבית טוב".
כל חיי עשיתי את מה שמוסרי ונכון ומנומס.
לא משום שהייתי חייבת. רציתי. באמת שרציתי. אולי זה חלק מהחינוך שקיבלתי - לכבד כל אדם ובמיוחד אם הוא מבוגר ממני, לנסות להגיע לפשרה בכל דבר, להעביר זקנים את הכביש.
אחרי ששירתתי שנתיים וחצי כמשק"ית ת"ש בתל השומר הלכתי ישר לאוניברסיטה. עבודה סוציאלית. תמיד נראה לי קוסם לעבוד עם אנשים, לעזור לכאלו שבמצוקה, לתת מעצמי. מרוב לימודים לא היה לי זמן לזוגיות. זה היה שולי בעיניי למירוץ לקבלת התואר למרות שקינאתי בחברותיי שלא היו לבד בסילבסטר ובימי הולדת. אבל כל דבר לזמנו - ותמיד הייתי קצת מבוגרת בנשמה.
שלא תטעו. למרות "הכבדות" כביכל שאולי משתמעת לכם מהכתוב עד כה לא הייתי אף פעם רצינית וכבדה מדיי. אפילו די מצחיקה הייתי אומרת. במסיבות ובארועים תמיד היו מסביבי המון אנשים (אפילו יותר גברים מנשים). תמיד ידעתי להקסים, להצחיק, להיות נחמדה. אבל בחרתי להשקיע בלימודים ובקידום האישי ולא בשטויות.
כך מצאתי עצמי בסוף הלימודים. חובקת תואר ומקצוע. ופתאום רציתי הפוגה. שנה שנתיים לצאת מהזרם הקבוע שלי ולעשות משהו שונה, משוגע - אבל עדיין שנותן ומעניק לחברה.
התקבלתי כמדריכה בכפר נוער לנוער בסיכון. מקום שאמור להיות הגשר האחרון לפני התהום בעבורם. האפשרות האחרונה לעשות בגרות, לשנות דפוסי עבריינות, להשתלב בצה"ל ובחברה.
נכנסתי כמדריכה חדשה לקבוצה שכבר הייתה זו שנתה השנייה בכפר. מקבילה לכיתה י'. חבר'ה מגוונים ומאתגרים. ליאת שחוותה אלימות מינית מאחיה ועברה לאלכוהול ולגניבות. דדי שכשאמו ברחה מהבית כי אביו הכה אותה שבר לאביו את הראש עם מטף כיבוי אש ועבר לגור ברחוב עם כל הגניבות הקטנות והסמים. כל מיני. כל סיפור כואב ומעניין וכאילו לקוח מעולמות אחרים. לא מהסדר והנימוס וארגון שאני כה מכירה.
הם נכנסו לי ללב. נעו בין רצון כן להשתנות ולעשות משהו עם עצמם לירידה לשאול תחתיות של ביטחון עצמי מת וכעס על כל העולם. יום מדהימים ומקסימים ויום מקללים ומתריסים ו"כוס אמא של כל מי שיעיז להעיר אותי עכשיו, אני חותך את אימ-אימא שלו".
והכי קשה היה תמיר. הגיע משכונה קשה במרכז הארץ. משפחתו זרקה אותו לרחוב כשהיה בן 12 כי לא היה כסף מספיק על-מנת לגדל אותו ואת 7 אחיו ואחיותיו כשהאבא נרקומן והאמא לא בבית כמעט כי היא עובדת כפועלת ייצור במפעל לאריזות. מאז ועד גיל 14 כבר צבר 31 תיקים, מעצרים, אלימות ויחס של נמר טורף לעולם. לא שם זין על אף אחד ובא ממגננה מטורפת שכולם רוצים להרע לו וזה רק הוא מול כל העולם. לא התחבר עם שאר בני הקבוצה. זאב בודד שלא ניסה להתחבב והציג מראה קשוח אלים ובודד. איכשהו חיבבתי אותו. את תמיר. גבוה ושרירי ושחום עם מבט של "תעזבו אותי בשקט" שלי תמיד נראה היה שמסתיר רצון עז לחום.
כך עברה לה חצי שנה. הדרכות, טיולי שטח, מריבות, ויכוחים, רגעים מכמירי לב. בבוקר בכיתות הלימוד, אחה"צ בחוגים ובדינמיקות. כל היום במעקב צמוד אחר כל צעד ושעל שלהם ורק בערב אחרי 09:00 קצת זמן להתמוטט לעצמי על הספה בחדר הקטן, לשתות קפה קר ולעכל עוד יום שעבר.
חופשת פסח הייתה מבורכת. רובם יצאו הבייתה או למשפחות אומנות, והמעטים שלא היה להם לאן לצאת או שקיבלו עונש נשארו בכפר.
בקבוצה שלי נשארו רק שניים ולכן היה לי חופש . ממש חופש. רק לדאוג להם בבוקר שיתעוררו ויגיעו לארוחת הבוקר, ואז כלום. בכל זאת חופשה. גם להם מגיע. גם לי. תמיר וסיגל הסתובבו כל היום בכפר, בהו בטלויזיה, עשו מה שבא להם. לא ממש ביחד כי תמיר לא מסתדר עם אף אחד, אבל היה להם חופש. פרט ללדאוג מדי פעם שהם לא עושים יותר מדי שטויות לא היה לי מה לעשות אתם.
בוקר אחד החלטתי שאני יוצאת לאזור שמעבר לגדר הכפר, על חוף הים. לקחתי עמי ספר טוב (שביום יום לא היה לי זמן לקרוא אף פעם), דיסקמן, ובקבוק מים.
השמש הייתה נעימה. חמה אבל לא לוהטת. כמו שרק בפסח יכול להיות. התמרתי בקרם הגנה, התיישבתי על אחד מכסאות הים הזרוקים שם ללא בעלים והתמכרתי לשמש. קראתי, שמעתי מוסיקה טובה (אלאניס מוריסט) ונהניתי מלא לעשות כלום.
לאחר כשעה וחצי של התבטלות הזעתי ורציתי לתקן את מעט האיפור שהיה עליי. הוצאתי את המראה העגולה הבינונית שיש לי בתיק תמיד והבטתי על עצמי. לפתע קלטתי במראה מאחורי פינת אחד הביתנים, במרחק 20 מטר ממני לערך את תמיר. מביט בי מעבר לפינה. מביט בי ומאונן.
בשנייה הראשונה לבי עצר וכמעט התעלפתי מההלם. זה מנוגד לכל מה שאני מחוייבת לו ולכל החזון של הכפר. אני המדריכה בבגד ים מהווה נושא לאוננות לאחד הנערים הקשים בקבוצה שלי. איך יהיה לי דיסטנס מולו מחר? איך אוכל להסתכל לו בעיניים? אפילו לא חשבתי על כל הנושא של מה הוא עלול לעשות יום אחד אם אני מגרה אותו... חשבתי רק על ההשלכות החינוכיות, והאם יפטרו אותי, וכהנה וכהנה.
המשכתי להביט בו. מכנסי האימונית מופשלים עד מעל לברכיו, ידו מעסה את איברו הזקוף במרץ, נושך את שפתו התחתונה ומציץ בי בזהירות. היה מוזר לי לפתאום לראות אותו כיצור מיני. ה"תלמיד" שלי פתאום היה עם זין אדום וזקוף רק כי אני מגרה אותו. זרם של הרגשה נעימה החל לשעוט בגופי. מודה ומתוודה. התחרמנתי. האגוז הקשה הזה לפיצוח עומד ומלטף לעצמו את הקשה בגלל שאני מגרה אותו. הרגשתי לחלוחית בין רגליי ומין דגדוג קליל ומענג.
"תמיר, תחזור מייד לכפר!" אמרתי בקול רם מדיי אבל לא צעקני.
תוך עשירית שנייה הוא נעלם בריצה מטורפת בלי להרים אפילו את מכנסיו.
הרגשתי רע בשבילו.
הרגשתי טוב בשבילי.
הרגשתי רע בשבילי.
לא יודעת מה הרגשתי. אבל לא יכולתי לחכות כבר להגיע לחדר ולפרוק את כל מה שהצטבר אצלי בגוף בדקות האחרונות.
(המשך יבוא ?!)
