iris katz1
New member
כפפה
היי אלון! עונה לבקשתך לשלוח "כפפה" גדלתי בנמל ת"א הישן לאב שהיה ממקימי הנמל והוא זה שלימד אותי לאהוב ולתת כבוד לים. בילדותי רציתי לדעת מה יש שם בקו האופק במקום שבו השמש נושקת לים. לפני למעלה מ-20 שנים למדתי להשיט ספינות ומאז אני שטה. היעדים היו קפריסין, טורקיה ויוון. כל ההפלגות תמיד היו לזמן מוגבל ואף פעם הזמן שעמד לרשותי לא היה מספיק ותמיד רציתי להפליג ללא שעון, לחיות "בדרך". לפני שנה יצאתי את הארץ עם הסירה שלי שהיא גם ביתי ללא תאריך חזרה. במשך שנים רבות ראיתי כיצד מפרצי טורקיה הולכים ומתמלאים בסירות וכיצד נבנות מרינות מודרניות. למרות ההתפתחות הטורקים המשיכו להיות פשוטים, חמים וידידותיים ויש לי שם הרבה חברים ששמחו על בואי. מסתבר שטורקיה הינה יעד לימאים מכל העולם וזו הזדמנות נפלאה להיכרויות חברתיות ולשיוטים משותפים. כך קרה שבמהלך מפגש חברתי בין היאכטונרים שחיים על ספינותייהם ממרינה פיניקה, קמר ואנטליה פגשתי יאכטונר בריטי ששאל אותי אם ארצה לשוט איתו ממיאמי לפיניקה בספינה מסוג ברוס רוברטס f 45. שמחתי על ההצעה וחודש לאחר מכן טסתי למיאמי ובתאריך 6.5.03 יצאנו את ארה"ב לברמודה ומשם לאזורים, לספרד, גיברלטר, מלטה והביתה לפיניקה. זו הייתה חוויה אדירה. עבור שנינו זו הייתה חציה ראשונה ושנינו היינו מאד נרגשים. בספינה היה לנו מתפיל מי ים שאפשר לנו להתקלח כל יום. היה לנו SSB דרכו קיבלנו תחזית כל יום ע"י HERB איש קנדי שנותן תחזית לשייטים באוקיאנוס האטלנטי וכן למשמר החופים האמריקאי. דרך ה-SSB קיבלנו ושלחנו דואר אלקטרוני כל יום. חוויה בפני עצמה להימצא בלב האוקיאנוס ולהיות בקשר יום יומי עם חברים ומשפחה שעל החוף. חווית השייט באוקיאנוס שונה לחלוטין משייט בים התיכון לא רק בגלל התנודות השונות, לא רק בגלל גובה ואורך הגלים אלא בעקר בגלל שזו חוויה של שייט אמיתי כשהיעד הרבה פחות חשוב מהשייט עצמו. כל מימד המרחב והזמן מקבלים משמעות חדשה. מברמודה עד לאזורים שטנו 20 יממות במשמרות של 3 שעות כל אחד ובנהיגה ידנית. כל ערב לקראת השקיעה ערכנו שולחן חגיגי לארוחה דשנה מלווה ביין נהנים מהיום שחלף. שמחתי לגלות שהדולפינים הם מלכי האוקיאנוס והכמויות העצומות שראינו כל כמה שעות הדהימו. לא מדובר בלהקות של בודדים אלא בלהקות של עשרות דולפינים. מראה של דולפינים גולשים מהגלים הגבוהים או להקת דולפינים בלילה יהיה זיכרון שאשא אותו איתי עד יומי האחרון. לשוט כל כך קרוב ללויתנים ולהתבונן בגודלם הטבעי מרגש ומפחיד כאחד. במהלך השייט הארוך חווינו רוחות חזקות וים גבוה, מכות של סקוול שחבטו בנו ביום ובלילה ושלוש יממות שבהן לא הייתה טיפת רוח ופשוט עמדנו וחיכינו לרוח שתגיע ותעזור לנו לנוע קדימה. תקלה בגיר חייבה אותנו להשתמש במפרשים בלבד. השימוש במנוע היה רק למספר דקות על מנת להיכנס למרינות. הבלאי לחבלים ולמעלנים באוקיאנוס עצום ומשתווה להרבה שנות הפלגות חופים. ככל שהתקרבנו לים התיכון כמות האוניות הלכה וגדלה וממצב של בדידות מוחלטת היינו מוקפים מכל הכיוונים באוניות שבאחת מהן אורות הניווט לא היו תקינים ולא נעננו בקשר (כנראה שלא היה אף אחד על הגשר) מה שיכול היה לסכן אותנו אילו לא שיננו קורס. מבחינה אנושית יצאנו להפלגה שני אנשים זרים לחלוטין. שפה, תרבות ומנטליות שונים (בריטי וישראלית) במהלך ההפלגה למדנו להכיר אחד את השני. אט אט הפכנו לצוות מגובש שחיי האחד מופקדים בידי השני. האחווה שנוצרה הייתה מדהימה וללא ספק נישא בזכרוננו אחד את השני עד יומנו האחרון. חלום הילדות של השייט הוליד אין סוף הפלגות שהוגשמו ועוד הפלגות שיוגשמו. אינשאללה שניפגש בימים....
היי אלון! עונה לבקשתך לשלוח "כפפה" גדלתי בנמל ת"א הישן לאב שהיה ממקימי הנמל והוא זה שלימד אותי לאהוב ולתת כבוד לים. בילדותי רציתי לדעת מה יש שם בקו האופק במקום שבו השמש נושקת לים. לפני למעלה מ-20 שנים למדתי להשיט ספינות ומאז אני שטה. היעדים היו קפריסין, טורקיה ויוון. כל ההפלגות תמיד היו לזמן מוגבל ואף פעם הזמן שעמד לרשותי לא היה מספיק ותמיד רציתי להפליג ללא שעון, לחיות "בדרך". לפני שנה יצאתי את הארץ עם הסירה שלי שהיא גם ביתי ללא תאריך חזרה. במשך שנים רבות ראיתי כיצד מפרצי טורקיה הולכים ומתמלאים בסירות וכיצד נבנות מרינות מודרניות. למרות ההתפתחות הטורקים המשיכו להיות פשוטים, חמים וידידותיים ויש לי שם הרבה חברים ששמחו על בואי. מסתבר שטורקיה הינה יעד לימאים מכל העולם וזו הזדמנות נפלאה להיכרויות חברתיות ולשיוטים משותפים. כך קרה שבמהלך מפגש חברתי בין היאכטונרים שחיים על ספינותייהם ממרינה פיניקה, קמר ואנטליה פגשתי יאכטונר בריטי ששאל אותי אם ארצה לשוט איתו ממיאמי לפיניקה בספינה מסוג ברוס רוברטס f 45. שמחתי על ההצעה וחודש לאחר מכן טסתי למיאמי ובתאריך 6.5.03 יצאנו את ארה"ב לברמודה ומשם לאזורים, לספרד, גיברלטר, מלטה והביתה לפיניקה. זו הייתה חוויה אדירה. עבור שנינו זו הייתה חציה ראשונה ושנינו היינו מאד נרגשים. בספינה היה לנו מתפיל מי ים שאפשר לנו להתקלח כל יום. היה לנו SSB דרכו קיבלנו תחזית כל יום ע"י HERB איש קנדי שנותן תחזית לשייטים באוקיאנוס האטלנטי וכן למשמר החופים האמריקאי. דרך ה-SSB קיבלנו ושלחנו דואר אלקטרוני כל יום. חוויה בפני עצמה להימצא בלב האוקיאנוס ולהיות בקשר יום יומי עם חברים ומשפחה שעל החוף. חווית השייט באוקיאנוס שונה לחלוטין משייט בים התיכון לא רק בגלל התנודות השונות, לא רק בגלל גובה ואורך הגלים אלא בעקר בגלל שזו חוויה של שייט אמיתי כשהיעד הרבה פחות חשוב מהשייט עצמו. כל מימד המרחב והזמן מקבלים משמעות חדשה. מברמודה עד לאזורים שטנו 20 יממות במשמרות של 3 שעות כל אחד ובנהיגה ידנית. כל ערב לקראת השקיעה ערכנו שולחן חגיגי לארוחה דשנה מלווה ביין נהנים מהיום שחלף. שמחתי לגלות שהדולפינים הם מלכי האוקיאנוס והכמויות העצומות שראינו כל כמה שעות הדהימו. לא מדובר בלהקות של בודדים אלא בלהקות של עשרות דולפינים. מראה של דולפינים גולשים מהגלים הגבוהים או להקת דולפינים בלילה יהיה זיכרון שאשא אותו איתי עד יומי האחרון. לשוט כל כך קרוב ללויתנים ולהתבונן בגודלם הטבעי מרגש ומפחיד כאחד. במהלך השייט הארוך חווינו רוחות חזקות וים גבוה, מכות של סקוול שחבטו בנו ביום ובלילה ושלוש יממות שבהן לא הייתה טיפת רוח ופשוט עמדנו וחיכינו לרוח שתגיע ותעזור לנו לנוע קדימה. תקלה בגיר חייבה אותנו להשתמש במפרשים בלבד. השימוש במנוע היה רק למספר דקות על מנת להיכנס למרינות. הבלאי לחבלים ולמעלנים באוקיאנוס עצום ומשתווה להרבה שנות הפלגות חופים. ככל שהתקרבנו לים התיכון כמות האוניות הלכה וגדלה וממצב של בדידות מוחלטת היינו מוקפים מכל הכיוונים באוניות שבאחת מהן אורות הניווט לא היו תקינים ולא נעננו בקשר (כנראה שלא היה אף אחד על הגשר) מה שיכול היה לסכן אותנו אילו לא שיננו קורס. מבחינה אנושית יצאנו להפלגה שני אנשים זרים לחלוטין. שפה, תרבות ומנטליות שונים (בריטי וישראלית) במהלך ההפלגה למדנו להכיר אחד את השני. אט אט הפכנו לצוות מגובש שחיי האחד מופקדים בידי השני. האחווה שנוצרה הייתה מדהימה וללא ספק נישא בזכרוננו אחד את השני עד יומנו האחרון. חלום הילדות של השייט הוליד אין סוף הפלגות שהוגשמו ועוד הפלגות שיוגשמו. אינשאללה שניפגש בימים....
