כעס
בעקבות השאלה של סמדר (והתשובה שנתתי לה) עלה לי משהו שכבר מזמן רציתי להעלות כאן. בעקבות תקופה לא קלה שעברנו (מעבר מקום מגורים, התנתקות מחברים, גן חדש), הייתה גם לאביגיל תקופה לא קלה, שבסה"כ נראית שדי הסתיימה. בתקופה הזו, בעיקבות משברים שהיו לנו מדי פעם, גיליתי שלמרות שאני מסוגלת די בקלות להכיל עצב או כאב או תסכול מצידה - יש רגש אחד, שאני ממש מתקשה לאפשר לה: כעס, ובמיוחד כעס שמופנה אלי. זה משהו מאד עמוק אצלי כנראה, גם כי לקח לי הרבה זמן להבין את זה, וגם כי למרות שהבנתי את זה, אני מאד מתקשה ליישם את ההבנה הזו - כשהיא מתפרצת עלי בכעס התגובה הממש אוטומטית שלי היא התפרצות נגדית "אל תכעסי עלי!" (בכעס מצידי, לא בבקשה). זו תגובה כל כך מהבטן, שקשה מאד לתקן את הרושם שלה אצל אביגיל בשיחה על הנושא אחר כך, או באמירה שמותר לכעוס. אני כמובן מאמינה שמותר לכעוס וגם לתת ביטוי לכעס (ווידוי אישי קטן - לי עצמי כמו שאולי הבנתם, לקח הרבה שנים ללמוד לעשות את זה), אבל מה לעשות שהפרקטיקה יותר קשה מהתאוריה, ואני חוששת שאביגיל תפנים את המסר. לדוגמה, אני חושבת שיתכן שהתקפות הבכי שלה, שהזכרתי בתשובה שלי לסמדר, ושאתן קל לי יחסית לקבל ולהכיל, הן בין השאר גם ניתוב של רגשות כעס שהיא לא מרשה לעצמה להוציא בצורה אחרת (כי הם לא "מתקבלים טוב") להבעת רגש ש"מתקבל" וזוכה ללגיטימציה. בסה"כ אני רואה את הבעיה ומנסה לעבוד על עצמי בנושא, רק רציתי לדבר על זה ולשמוע מכם, כי אני חושבת שלכל אחד יש את ה"מקומות העוורים" האלה, שטבועים בו כל כך עמוק, שהוא פועל ישר מהבטן, וכמה דווקא המקומות האלה משפיעים כנראה הכי חזק על הילדים שלנו.
בעקבות השאלה של סמדר (והתשובה שנתתי לה) עלה לי משהו שכבר מזמן רציתי להעלות כאן. בעקבות תקופה לא קלה שעברנו (מעבר מקום מגורים, התנתקות מחברים, גן חדש), הייתה גם לאביגיל תקופה לא קלה, שבסה"כ נראית שדי הסתיימה. בתקופה הזו, בעיקבות משברים שהיו לנו מדי פעם, גיליתי שלמרות שאני מסוגלת די בקלות להכיל עצב או כאב או תסכול מצידה - יש רגש אחד, שאני ממש מתקשה לאפשר לה: כעס, ובמיוחד כעס שמופנה אלי. זה משהו מאד עמוק אצלי כנראה, גם כי לקח לי הרבה זמן להבין את זה, וגם כי למרות שהבנתי את זה, אני מאד מתקשה ליישם את ההבנה הזו - כשהיא מתפרצת עלי בכעס התגובה הממש אוטומטית שלי היא התפרצות נגדית "אל תכעסי עלי!" (בכעס מצידי, לא בבקשה). זו תגובה כל כך מהבטן, שקשה מאד לתקן את הרושם שלה אצל אביגיל בשיחה על הנושא אחר כך, או באמירה שמותר לכעוס. אני כמובן מאמינה שמותר לכעוס וגם לתת ביטוי לכעס (ווידוי אישי קטן - לי עצמי כמו שאולי הבנתם, לקח הרבה שנים ללמוד לעשות את זה), אבל מה לעשות שהפרקטיקה יותר קשה מהתאוריה, ואני חוששת שאביגיל תפנים את המסר. לדוגמה, אני חושבת שיתכן שהתקפות הבכי שלה, שהזכרתי בתשובה שלי לסמדר, ושאתן קל לי יחסית לקבל ולהכיל, הן בין השאר גם ניתוב של רגשות כעס שהיא לא מרשה לעצמה להוציא בצורה אחרת (כי הם לא "מתקבלים טוב") להבעת רגש ש"מתקבל" וזוכה ללגיטימציה. בסה"כ אני רואה את הבעיה ומנסה לעבוד על עצמי בנושא, רק רציתי לדבר על זה ולשמוע מכם, כי אני חושבת שלכל אחד יש את ה"מקומות העוורים" האלה, שטבועים בו כל כך עמוק, שהוא פועל ישר מהבטן, וכמה דווקא המקומות האלה משפיעים כנראה הכי חזק על הילדים שלנו.