על בתנו התינוקת
בדרך כלל ליבוביץ הוא זה שיש להגן עליו כאן בפורום (לעיתים גם מחברי הפורום עצמם, לעיתים גם מהליבוביצ'יאנים שבהם). הדבר נובע מכך שעל-פי רוב דווקא משנתו היא החריגה הלא קבילה והמוזנחת. קיימת אף תופעה בה רבים מאלו המקובלים בציבור כממשיכי דרכו והמתייחסים אליו כאל "מורי ורבי" מציגים אותו בתור נקודת התייחסות בלבד, בתור מעלה שאלות, ולא מנסים באורח רציני לנסות לפתח את הגותו ולעמוד על טיבה עד תום - אני לעיתים חש שיש כאן אצל חלקם אף התנשאות ותפיסת טרמפ כמעט זחוחה. הם נהנים להיות חלק ממדורת שבט אשר ליבוביץ הוא "הזקן" שלה אבל אשר הוא לעצמו תמיד "פסה", כמו מורה זקן מיתולוגי שמעריכים את דמותו אבל תמיד תמיד מדברים עליו בחיוך שבעומקו מבטל את הרלוונטיות שלו. (לא פעם כשאני אומר למישהו שאני ליבוביצ'יאני לחלוטין, אני נראה כיצור מוזר. תהיה לוינסיאני תהיה ויטגנשטיאני אבל ליבוביץ...) דמותו הציבורית כפרובקטור מאפשרת להשאיר את דבריו בלי התייחסות רצינית, קל לפטור אותם ולומר שאלו הם אפוריזמים, פרובקציות, שאינם עומדים במבחן מורכבותה של המציאות ונפש האדם. ואילו כאן יש אנשים שחשים שאחרי כל זה יש בליבוביץ הרבה יותר מזה, שבדבריו הנחרצים והפשטניים לכאורה יש הצבעה על אמת מאוד בסיסית שהשיח הדתי-פילוסופי נוטה להתעלם ממנה. שיש בו עומק על-אף שהוא לא לבוש במחלצות ובמליצות המאפיינות את השיח הדתי-פילוסופי הרווח. על כן, באמת יש לפורום אופי מגונן ותוקפני משהו - מטיב ההתייחסות הרגילה לליבוביץ, הן בציבור והן מאלו הבאים להתקיפו בפורום. אבל לעיתים מגיע אורח מיוחד החורג מהשיח הרגיל הזה. בתחילה הוא מעורר חשד, ומפעילים נגדו את הנשק הרגיל. אח"כ, עם התגלות סגולותיו, הוא מצליח לרכך את מארחיו.
בדרך כלל ליבוביץ הוא זה שיש להגן עליו כאן בפורום (לעיתים גם מחברי הפורום עצמם, לעיתים גם מהליבוביצ'יאנים שבהם). הדבר נובע מכך שעל-פי רוב דווקא משנתו היא החריגה הלא קבילה והמוזנחת. קיימת אף תופעה בה רבים מאלו המקובלים בציבור כממשיכי דרכו והמתייחסים אליו כאל "מורי ורבי" מציגים אותו בתור נקודת התייחסות בלבד, בתור מעלה שאלות, ולא מנסים באורח רציני לנסות לפתח את הגותו ולעמוד על טיבה עד תום - אני לעיתים חש שיש כאן אצל חלקם אף התנשאות ותפיסת טרמפ כמעט זחוחה. הם נהנים להיות חלק ממדורת שבט אשר ליבוביץ הוא "הזקן" שלה אבל אשר הוא לעצמו תמיד "פסה", כמו מורה זקן מיתולוגי שמעריכים את דמותו אבל תמיד תמיד מדברים עליו בחיוך שבעומקו מבטל את הרלוונטיות שלו. (לא פעם כשאני אומר למישהו שאני ליבוביצ'יאני לחלוטין, אני נראה כיצור מוזר. תהיה לוינסיאני תהיה ויטגנשטיאני אבל ליבוביץ...) דמותו הציבורית כפרובקטור מאפשרת להשאיר את דבריו בלי התייחסות רצינית, קל לפטור אותם ולומר שאלו הם אפוריזמים, פרובקציות, שאינם עומדים במבחן מורכבותה של המציאות ונפש האדם. ואילו כאן יש אנשים שחשים שאחרי כל זה יש בליבוביץ הרבה יותר מזה, שבדבריו הנחרצים והפשטניים לכאורה יש הצבעה על אמת מאוד בסיסית שהשיח הדתי-פילוסופי נוטה להתעלם ממנה. שיש בו עומק על-אף שהוא לא לבוש במחלצות ובמליצות המאפיינות את השיח הדתי-פילוסופי הרווח. על כן, באמת יש לפורום אופי מגונן ותוקפני משהו - מטיב ההתייחסות הרגילה לליבוביץ, הן בציבור והן מאלו הבאים להתקיפו בפורום. אבל לעיתים מגיע אורח מיוחד החורג מהשיח הרגיל הזה. בתחילה הוא מעורר חשד, ומפעילים נגדו את הנשק הרגיל. אח"כ, עם התגלות סגולותיו, הוא מצליח לרכך את מארחיו.