ליבוביץ דווקא התייחס לבעייתיות
שאת מעלה בסיפרו על הרמב"ם. מה שאת מציגה כ"התעלמות" של ליבוביץ ממה שאת מכנה "כל האיזור שנוגע לאלוהים", או בביטוי הכל כך יפה "ריבוינו של עוילם", איננה כלל התעלמות אלא המנעות, מודעת ומכוונת, מדיבור בנושא הזה, וזאת כמובן מתוך אותה גישה של שלילת התוארים של הרמב"ם, שגם נתי עמד עליה כאן ונתן לה ביטוי מוצלח ביותר ["_" ולא (_)]. ובכן, לאחר שליבוביץ מציג את תורת שלילת התארים של הרמב"ם, הוא שואל, האם לאור התורה הזאת ניתן לייחס לאלוהיו של הרמב"ם איזו אישיות (ואין אלוהיו של ליבוביץ אלא אותו אלוהים של הרמב"ם). והוא עונה תשובה חיובית לשאלה הזאת, אלא שאותה אישיות מתגלמת אך ורק בעובדה שזהו אלוהים שניתן לעבוד אותו. כל נסיון לייחס איזו "אישיות" אחרת לאלוהים, בכל מובן מן המובנים שניתן לייחס למונח הזה, בין אם זו אישיות מוסרית, או אישיות פילוסופית, או אישיות שניתן לשוחח איתה (להתפלל אליה), או לרקוד לפניה, כל נסיון כזה נגוע בעבודת אלילים, ולכן ליבוביץ נמנע ממנו מכל וכל. שלא יהיה לך שום ספק. האלוהים של ליבוביץ חי וקיים והוא ממלא את כל עולמו. הוא אלא שהעולם הזה מצוי בין המילים ומעליהן ומתחתיהן, ולא בתוך המילים. ליבוביץ אינו מחפש דרך "להתמודד עם בעית אלוהים", שאיננה אלא בעייתו של האדם, אלא הוא מחפש דרך לעבוד את אלוהים. ליבוביץ אינו מצפה ממנו שיפתור את בעיותיו של האדם, לא את בעיותיו הפסיכולוגיות ולא את בעיותיו הפילוסופיות, ולכן הוא איננו מכניס אותו לתוך המילים, שלא לדבר על סוגריים, שלא לדבר על תיאטרון. לפי הבנתי מציג נתי בדיוק את אותה עמדה, ולכן מבחינה זו הוא קרוב ביותר לליבוביץ, וחלוק על משה. שלא לדבר על הרטמן שהוא ואלוהים זה כמו את ואני. השפה האנתרופומורפית של הרטמן היא מבהילה, כשהיא נשמעת מפיו של אדם כמוהו. מכאן ברור לגמרי מדוע תיאור חובת התפילה של ליבוביץ אינה מתאימה לנפש האדם. ולא רק חובת התפילה, אלא הדת כולה, או מה שאת מכנה "מקומות המפגש עם אלוהים", אינה מתאימה לנפש האדם. בעניין זה אני מפנה אותך למאמר "המשבר כמהותה של היהדות", שניתן למצוא אותו גם באתר. אבל לא ברור לי על סמך מה את גם טוענת שתיאורו של ליבוביץ אינו מתאים למהותה של התפילה (אם הכוונה למהותה של מצוות תפילה כפי שנתגבשה בהלכה). האם תוכלי להרחיב בעניין זה?