כנסו
הודעה מאת ארגון צעיר ולא פוליטי: במדינה שאחדותה נשענת על עקרונות מיושנים המהולים בפאניקה גדל דור חדש. דור זה שכביכול עוסק באינדיבידואליזם ובבילויים ואינו מעורב בפוליטיקה, מביע למעשה במעשיו סלידה ברורה מהאידיאלים שהובילו מאז ומתמיד אך ורק לאלימות מתמדת, שדובקת בכל, מהפוליטיקה ועד לרחוב. מאות אלפי צעירים במדינה שואפים לדבר אחד ויחיד, גם אם הוא לא נהגה עד היום בקול רם ובמילים ברורות: נורמליות. הדור שלנו אכן לא התבלט עד היום בהפגנות השמאל. זהו דור שלא אוהב להפגין אלא שש לחיות. את זעקתם הדוממת לנורמליות מקיימים הצעירים בישראל מדי סוף שבוע על רחבת הריקודים,מתוך אמונה שחייהם יכולים להתנהל כשל בני גילם במקומות אחרים, גם במדינה שעושה מיקס בלתי אפשרי בין דמוקרטיה מערבית ובין כיבוש ברוטלי של עם שלם ודיכוי המיעוטים החיים בקרבה. אומרים לנו שזוהי מלחמת אין ברירה, מצווים עלינו ליישר קו, להאמין לפאניקה ולהסכים לרצח.אם זה ככה, אנחנו גאים, כאזרחים, לסרב פקודה. איננו מאמינים שכיבוש הרג והשפלה תורמים לביטחוננו. איננו מאמינים שדיכוי הערבים הישראלים מחזק את קיומנו ותרבותנו.איננו מבינים מדוע מספר התנחלויות סהרוריות צריכות להכתיב את אורח חיינו.אנו אומרים לראש הממשלה שאומר לנו שזה או אנחנו או הם: ”אריק, זה או אנחנו או אתה”.לא נשתוק בזמן שמובילים אותנו שוב למלחמה מטופשת ואכזרית שתשאיר אותנו לאחריהבאותו מצב מחורבן של אלימות מתמדת. לא היינו עושים את הרייב הזה אם המצב לא היה בהול ומבהיל כל כך. אבל בימים אלו שבהם צחנת המלחמה עולה מכל הפתחים, חונקת אותנו וכותשת את שכנינו,לא נותר לנו אלא להפעיל את כלי המחאה האותנטי והטבעי העומד לרשותנו: רייב נגד הכיבוש.לרייב זה איננו באים ליהנות ממוזיקה או סתם לרקוד: אנו באים להצביע ברגליים ולומרשאיננו יכולים לשאת יותר את העיוות. אנו באים לומר שהמלחמה הזו היא לא המלחמה שלנו, ושכדי להשיג את אותו חלום-נורמליות של מדינה המאפשרת לאזרחיה חיים שראוי לחיותם, עלינו לעשות עכשיו את שהיה צריך לעשות מזמן – לעוף מהשטחים.
הודעה מאת ארגון צעיר ולא פוליטי: במדינה שאחדותה נשענת על עקרונות מיושנים המהולים בפאניקה גדל דור חדש. דור זה שכביכול עוסק באינדיבידואליזם ובבילויים ואינו מעורב בפוליטיקה, מביע למעשה במעשיו סלידה ברורה מהאידיאלים שהובילו מאז ומתמיד אך ורק לאלימות מתמדת, שדובקת בכל, מהפוליטיקה ועד לרחוב. מאות אלפי צעירים במדינה שואפים לדבר אחד ויחיד, גם אם הוא לא נהגה עד היום בקול רם ובמילים ברורות: נורמליות. הדור שלנו אכן לא התבלט עד היום בהפגנות השמאל. זהו דור שלא אוהב להפגין אלא שש לחיות. את זעקתם הדוממת לנורמליות מקיימים הצעירים בישראל מדי סוף שבוע על רחבת הריקודים,מתוך אמונה שחייהם יכולים להתנהל כשל בני גילם במקומות אחרים, גם במדינה שעושה מיקס בלתי אפשרי בין דמוקרטיה מערבית ובין כיבוש ברוטלי של עם שלם ודיכוי המיעוטים החיים בקרבה. אומרים לנו שזוהי מלחמת אין ברירה, מצווים עלינו ליישר קו, להאמין לפאניקה ולהסכים לרצח.אם זה ככה, אנחנו גאים, כאזרחים, לסרב פקודה. איננו מאמינים שכיבוש הרג והשפלה תורמים לביטחוננו. איננו מאמינים שדיכוי הערבים הישראלים מחזק את קיומנו ותרבותנו.איננו מבינים מדוע מספר התנחלויות סהרוריות צריכות להכתיב את אורח חיינו.אנו אומרים לראש הממשלה שאומר לנו שזה או אנחנו או הם: ”אריק, זה או אנחנו או אתה”.לא נשתוק בזמן שמובילים אותנו שוב למלחמה מטופשת ואכזרית שתשאיר אותנו לאחריהבאותו מצב מחורבן של אלימות מתמדת. לא היינו עושים את הרייב הזה אם המצב לא היה בהול ומבהיל כל כך. אבל בימים אלו שבהם צחנת המלחמה עולה מכל הפתחים, חונקת אותנו וכותשת את שכנינו,לא נותר לנו אלא להפעיל את כלי המחאה האותנטי והטבעי העומד לרשותנו: רייב נגד הכיבוש.לרייב זה איננו באים ליהנות ממוזיקה או סתם לרקוד: אנו באים להצביע ברגליים ולומרשאיננו יכולים לשאת יותר את העיוות. אנו באים לומר שהמלחמה הזו היא לא המלחמה שלנו, ושכדי להשיג את אותו חלום-נורמליות של מדינה המאפשרת לאזרחיה חיים שראוי לחיותם, עלינו לעשות עכשיו את שהיה צריך לעשות מזמן – לעוף מהשטחים.