ברקודה 1000
New member
כמעט עבר שבוע.
אני יושב כרגע מול המחשב וממש לא יודע ממה ,ואיך להתחיל לכתוב. כמעט עבר שבוע ימים מאותו יום שבת האחרון שבו אישתי ניסתה שים קץ לחייה ,ותאמינו לי אני חושב ומרגיש שזה היה השבוע הארוך ביותר בחיי. הרבה לא ישנתי ,וכמוני גם בכל בני המשפחה שבילו שעות רבות בבית החולים בציפיה שיהיה נס ומצבה של אישתי ישתפר. אישתי הוחזקה שלושה ימים רדומה ומונשמת בטיפול נמרץ עד שהתחילה להגיב ולהתעורר מהתרדמת שבה היא הייתה נמצאת,ולמעשה עד היום היא מאושפזת אומנם כבר במחלקה פנימית,אך עדיין אינה מסוגלת לחזור לעצמה. כמות הכדורים שאותם היא בלעה לדעתם של הרופאים הייתה פשוט עצומה ולדעתם אם היא הייתה מוסיפה לקוקטיל הכדורים גם כדורי אקמול אז היא הייתה גומרת את עצמה ובמקרה הטוב הייתה נכנסת לרשימת החולים שממתינים להשתלת כבד . אני יודע לאחר שדברתי איתה שהכוונה שלה לבצע את המעשה היה מתוכנן כבר מזמן וכל מה שהיתה צריכה זה את הרגע הנכון. היום מצאתי בבית את המכתב שהיא השאירה . מכתב שהיה לי מאוד קשה לקרוא אותו ,ולהשלים איתו ואני רק יכול להגיד לכם שאני מאושר שהיא נשארה בחיים כי לפחות אני היום לא צריך לסחוב על המצפון שלי אשמה כו גדולה במכתב שהשאירה היא כתבה שהסיבה למעשה שעשתה הוא בגללי ועל כמה שאני רע אליה ,מלחיץ אותה ושהיא לא יכולה להתמודד איתי יותר ועם העקשנות והרצון שלי להתגרש ממנה. כמובן שבקשה שאשמור על הילדות שיקבלו את הטיפול הפסיכוגי הטוב ביותר ושאמסור את אהבתה למשפחתה.. אני כרגע מרגיש כל כך פגוע ממנה שזה ממש מוציא אותי מדעתי. אבל אני גם יודע ומבין שזה לא הזמן כרגע לעסוק בדברים האלה מולה אלה מול הפסיכולוג שאצלו התחלתי כבר השבוע טיפול שזה להערכתי דבר שהייתי אמור לעשות כבר לפני שנים. במקביל לבנותי ידעתי את יועצת בית הספר וכן את הפסיכולוגית שמאוד עוזרות לי מדברות עם הבנות ומדובבות אותן . כואב לי מאוד על ביתי הגדולה שמאשימה את עצמה במה שקרה לאמא ואומרת שמהיום יותר היא לא תשאיר את אמא בחיים לבד. אני מרגיש היום החיים שלנו נכנסו לפלונטר רציני מאוד כל דאגותי כרגע חוץ מלאישתי שעכשו תצתרך טיפול פסיכיאטרי די ארוך הוא לבריאותן של בנותי שעוברות את כל הטראומות האלה בגילן הצעיר כל כך. את תביעת הגרושים אני נאלץ להקפיא עד הודעה חדשה כדי שאפשר לאישתי להבריא לעמוד על הרגליים ולהתחיל לשקם את עצמה.
אני יושב כרגע מול המחשב וממש לא יודע ממה ,ואיך להתחיל לכתוב. כמעט עבר שבוע ימים מאותו יום שבת האחרון שבו אישתי ניסתה שים קץ לחייה ,ותאמינו לי אני חושב ומרגיש שזה היה השבוע הארוך ביותר בחיי. הרבה לא ישנתי ,וכמוני גם בכל בני המשפחה שבילו שעות רבות בבית החולים בציפיה שיהיה נס ומצבה של אישתי ישתפר. אישתי הוחזקה שלושה ימים רדומה ומונשמת בטיפול נמרץ עד שהתחילה להגיב ולהתעורר מהתרדמת שבה היא הייתה נמצאת,ולמעשה עד היום היא מאושפזת אומנם כבר במחלקה פנימית,אך עדיין אינה מסוגלת לחזור לעצמה. כמות הכדורים שאותם היא בלעה לדעתם של הרופאים הייתה פשוט עצומה ולדעתם אם היא הייתה מוסיפה לקוקטיל הכדורים גם כדורי אקמול אז היא הייתה גומרת את עצמה ובמקרה הטוב הייתה נכנסת לרשימת החולים שממתינים להשתלת כבד . אני יודע לאחר שדברתי איתה שהכוונה שלה לבצע את המעשה היה מתוכנן כבר מזמן וכל מה שהיתה צריכה זה את הרגע הנכון. היום מצאתי בבית את המכתב שהיא השאירה . מכתב שהיה לי מאוד קשה לקרוא אותו ,ולהשלים איתו ואני רק יכול להגיד לכם שאני מאושר שהיא נשארה בחיים כי לפחות אני היום לא צריך לסחוב על המצפון שלי אשמה כו גדולה במכתב שהשאירה היא כתבה שהסיבה למעשה שעשתה הוא בגללי ועל כמה שאני רע אליה ,מלחיץ אותה ושהיא לא יכולה להתמודד איתי יותר ועם העקשנות והרצון שלי להתגרש ממנה. כמובן שבקשה שאשמור על הילדות שיקבלו את הטיפול הפסיכוגי הטוב ביותר ושאמסור את אהבתה למשפחתה.. אני כרגע מרגיש כל כך פגוע ממנה שזה ממש מוציא אותי מדעתי. אבל אני גם יודע ומבין שזה לא הזמן כרגע לעסוק בדברים האלה מולה אלה מול הפסיכולוג שאצלו התחלתי כבר השבוע טיפול שזה להערכתי דבר שהייתי אמור לעשות כבר לפני שנים. במקביל לבנותי ידעתי את יועצת בית הספר וכן את הפסיכולוגית שמאוד עוזרות לי מדברות עם הבנות ומדובבות אותן . כואב לי מאוד על ביתי הגדולה שמאשימה את עצמה במה שקרה לאמא ואומרת שמהיום יותר היא לא תשאיר את אמא בחיים לבד. אני מרגיש היום החיים שלנו נכנסו לפלונטר רציני מאוד כל דאגותי כרגע חוץ מלאישתי שעכשו תצתרך טיפול פסיכיאטרי די ארוך הוא לבריאותן של בנותי שעוברות את כל הטראומות האלה בגילן הצעיר כל כך. את תביעת הגרושים אני נאלץ להקפיא עד הודעה חדשה כדי שאפשר לאישתי להבריא לעמוד על הרגליים ולהתחיל לשקם את עצמה.